אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין (רו"ח)  eli-doron@taxlawyers.co.il 

  


החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה שייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך שלילתם מן היורשים לפי דין, של זכויות כיורשים ואפילו תוך הדרת יורש (על משמעותו של מונח זה, ראה להלן). זכות זו נובעת אף מזכות המנוח לעשות רצונו בנכסיו לאחר פטירתו, זכות המוגנת בסעיף 3 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו- זכות הקניין.
 
למען סבר את האוזן, נבהיר כי נישול יורש והדרת יורש אינם היינו-הך. בנישול יורש, נמנע המוריש מלהעניק למי מיורשיו על-פי דין חלק בעיזבונו, או מעניק לו חלק קטן מחלקו על-פי דין. בהדרת יורש מטיל המוריש איסור מוחלט ( "נדר") על היורש ליהנות מחלק כלשהו בעיזבונו. הדרה, להבדיל מנישול, אינה יכולה להיות משתמעת, אלא חייבת להיות מפורשת. השוני העיקרי בין נישול והדרה מתבטא בכך, ש במקרה של נישול אין כדי לשלול את החזרת היורש המנושל למעגל היורשים על-פי דין, בכלל או כדי מלוא חלקו, אם עקב הסתלקות זוכה לפי הצוואה מזכייתו, אם עקב ביטול הוראה מהוראות הצוואה, אם בגין נכס שלגביו לא הורה המצווה דבר, ואם עקב אירוע המונע את חלוקת העיזבון על-פי הוראות הצוואה. במקרה של הדרת יורש, לעומת זאת, יש משום שלילת זכות ירושתו מכל וכל. יורש שהודר יחזור למעגל היורשים רק אם תימצא עילה מוצדקת לפסילת הצוואה כולה, או, למצער, עילה מוצדקת לפסילת הוראת ההדרה גופה.
 
ב תיק הפקדה מספר 13893 אצל הרשם לענייני ירושה, עסקינן בצוואה,אשר הופקדה במעטפה בלשכת הרשם לענייני ירושה, הכתובה בשפה הרוסית, ואשר לפיה, בתרגום לעברית, הורה המנוח כי "צוואות קודמות בטלות. לאף אחד לא מועבר שום דבר, לא לקרובים, לא לאזרחים, לא למדינה, לא דירה, לא מיטלטלין ולא נדל"ן, לא כספים, לא כספים עשויים ממתכות יקרות, לא מוצרים מהם, לא תכשיטים. בדירה לא יכולים לגור, לא ניתן להשכירה, להשכרה, חדר מסחרי. בית בו אני מתגורר לא ניתן להריסה ובמקומו לא ניתן לבנות בית אחר או בנין. דירה תיסגר, מפתח יועבר לשכנה מעבר לכביש ברחוב..., ללא זכות להעביר מפתוח לאף אחד, וכך נשאר קבוע, לזמן בלתי מוגבל".
 
צוואה זו היא צוואה שוללת, צוואה נגטיבית. היא קובעת מי לא ירש ומי מודר מהעזבון. הלכת היסוד בעניינה של "צוואה שוללת" נקבעה ב ע"א 122/86, שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד (1) 738. הלכה זו מורה אותנו כי צוואה שכולה שלילה- הדרת יורשים מירושה - לאו צוואה היא. הוראה שלילית, העוקרת זכויות על-פי הדין, אינה מהווה צוואה, שכן הצוואה חייבת להצביע על כוונה לתת או להעניק זכויות בעיזבון. גם ב- רע"א 5103/95, טובה דשת נ' שלום אליהו ו-4 אח', פ"ד נג (3) 97, נקבע כי דיננו איננו מכיר ב"צוואה נגטיבית", הכוללת הוראת הדרה בלבד; שהרי, צוואה, לפי דיננו, חייבת לכלול הוראות מעניקות, ואין בידיעה שלמוריש יש יורשים זולת אלה שהודרו, כדי למלא את החסר שבהוראות כאלה.
 
גישה שונה לאמור לעיל ניתן לראות בדבריו של השופט חשין ב- ע"א 4660/94, היועץ המשפטי נ' משה לישינסקי , פ"ד נה (1) 88, להלן: "על דעתי-שלי אומר, כי לא מצאתי הבחנה נורמטיבית בין צוואה מעניקת -זכויות לבין צוואה שוללת-זכויות; וכשאני לעצמי, דומה עלי כי חובה היא המוטלת עלינו לכבד את רצון המת גם-כך גם-כך - גם בצוואה מעניקת-זכויות גם בצוואה שוללת-זכויות".
 
במקרה דנא, המסמך הוא קיצוני ביותר- הוא מדיר מירושה כל יורש מכל סוג שהוא, ומותיר את נכסי העזבון ללא בעלים וללא מי שזכאי להם. משכך, לדעת הרשם זילביגר, המסמך אינו צוואה,וזאת אף לדעת אלה המכירים בתקפותה של הצוואה הנגטיבית. עסקינן, לדעת הרשם, ביישום הכלל "תפסת מרובה- לא תפסת": המנוח שלל אפשרות כי עזבונו יגיע למאן דהוא, בין שהוא יורש על פי דין, בן משפחתו או המדינה, ובין שהוא יורש אחר, אותו יכול היה לציין בצוואתו. אלא מאי ? הדין אינו מכיר באפשרות שהמנוח ישאיר את נכסי העזבון כנכסים שאינם של אף אחד, ללא בעלים. נכס ללא בעלים הוא נכס של המדינה, ובמקרה זה, שלל המנוח אף את זכותה של המדינה ואת מעמדה כיורשת את עזבונו. משכך, המנוח הדיר, במפורש, את כל יורשיו מכל סוג מחלקם בעזבון, ובשל כך, חסר המסמך תוקף של צוואה.
 
יש לציין כי שאלת תקפות הצוואה נבחנת בשניים: הן מבחינה צורנית, היינו האם המסמך ממלא אחר הדרישות הצורניות שבחוק הירושה, והן מבחינת תוכן המסמך, היינו האם ניתן ללמוד ממנו כי משמעותו הענקת רכוש לאחר המוות- למי יחולק הרכוש, ומי לא יהא זכאי לו. כן קבע הרשם, כי במקרה דנא חלה גם הוראת סעיף 33 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 , הקובעת כי חוק הירושה " הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה".
 
לאור האמור לעיל, הרינו למדים כי על מנת שצוואה ככלל, וצוואה נגטיבית בפרט, תזכינה לתוקף, עליהן לפרט מי הוא הבעלים של העזבון- אם אדם או גוף מסוים ואם המדינה כגוף השיורי.