בשונה מעסקאות "יד שניה" בהן ניתן להצביע על שוויון ביחסי הכוחות שבין מוכר ורוכש, הרי שחוסר השיוויון שבין הצדדים בעסקת רכישה מקבלן מצמיח לא אחת סעיפים בעייתיים בהסכמי המכר.

סעיפים מעין אלו קיימים גם בסוגיית מועד המסירה. לרוב, לצד מועד המסירה הקבוע בהסכם, נקבעת תקופת אורכה "מוסכמת" שהקבלן זכאי ליטול לעצמו כראות עיניו ובאמצעותה לאחר את מועד המסירה. לעיתים, מעניק הקבלן לעצמו תקופות נוספות המצטרפות אל האורכה "המוסכמת" (למשל אורכה בשל שינויים שמבקש הרוכש לבצע בדירה).
 
מטרת כל אלה, להקנות לקבלן טווח תמרון רחב ככל האפשר ביחס למועד המסירה אשר ירחיקו מחבות בתשלום פיצוי ומסיכון של ביטול העסקה.

מקרה מעין זה נדון לאחרונה על ידי בית משפט השלום בירושלים (ת.א. 8592/07).

התובעים אשר רכשו דירה מחברה קבלנית (להלן:"הנתבעת"), הגישו תביעה לתשלום פיצוי בטענה לאיחור במסירת הדירה לידיהם.

לטענת התובעים, בעוד מועד המסירה נקבע בהסכם ליום 30.12.05, נמסרה לידיהם החזקה בפועל רק ביום 21.5.06 ומאחר ועברו למעלה מ-3 חודשי איחור על הנתבעת לפצות אותם בפיצוי מוסכם עבור כל ימי האיחור (142 יום).

מנגד טענה הנתבעת, כי מועד מסירת החזקה נקבע ליום 30.12.05 או 18 חודש מיום קבלת היתר הבניה, לפי המאוחר מביניהם. מאחר והיתר הבניה ניתן ביום 28.7.04, מועד מסירת החזקה המיועד הוא רק ביום 28.1.06.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי על פי הוראות ההסכם עומדת לה בנוסף לתקופת האיחור המוסכם (של עד 3 חודשים) זכות לאיחור נוסף (של 60 יום), במקרה בו מבקשים הרוכשים לבצע שינויים בדירה. בפועל, לטענת הנתבעת, ביקשו התובעים לבצע שינויים בדירה (כגון הדבקות קרמיקה והוספת פסי קישוט וכן הגדלת חיבור החשמל לתלת-פאזי), ולכן ניצלה הנתבעת את מלוא תקופות האיחור המוקנות לה בהסכם המכר (3 חודשים ועוד 60 יום) ולא איחרה במסירת הדירה.
לאחר בחינת ראיות הצדדים קבע בית המשפט, כי הגם שהתובעים ביקשו לבצע שינויים בדירה, אין לצרף באופן מצטבר את האורכות הקבועות בהסכם, שכן בדרך זו, תגיע האורכה למסירת החזקה לכדי 5 חודשים, ללא כל זיקה וחפיפה בין האורכות וללא קשר בין התקופות.

נקבע, כי הוראות ההסכם אכן מקנות לנתבעת אפשרות לאחר במסירת הדירה עד 3 חודשים, מבלי שהדבר יהווה הפרה של החוזה, אולם יש לפרש את ההסכם באופן בו "תקופת החסד" של 3 חודשי איחור מוסכם, אינה תקופה העומדת בפני עצמה, אלא היא קשורה למאמצי הנתבעת לסיים את הבניה ובכלל זה לבצע את השינויים שהוזמנו, על מנת למסור את החזקה בדירה לתובעים מוקדם ככל שניתן.

חודשי האיחור המוסכם, כך נקבע, אינם מחווה של רצון טוב מצד התובעים כלפי הנתבעת על מנת לאפשר לה לאחר במסירת הדירה, אלה מהווים תמריץ לנתבעת לסיים את העבודות בגבולות הזמן שנקבע לה ולא מעבר לכך ועל הנתבעת לעשות שימוש בתום לב, באורכה זו.

לאור מסקנותיו הללו, קבע בית המשפט, כי הנתבעת אכן איחרה במסירת החזקה בדירה לתובעים וחייב אותה בתשלום פיצוי כספי לתובעים בגין ימי האיחור.

לעניין זה הוסיף וקבע בית המשפט על בסיס הלכות קודמות, כי איחור ולו של יום אחד מזכה בפיצוי עבור כל תקופת האיחור, קרי ממועד המסירה הקבוע בהסכם ועד המסירה בפועל.

עולה מן האמור, כי על רוכש דירה מקבלן לעמוד על קביעת מועד מסירה ברור וודאי ולהבהיר היטב שהאורכות הקבועות בהסכם המכר בכל הנוגע למועד מסירת החזקה הינן חופפות ולא מצטברות.

פורסם ביום 19.4.09 במוסף הנדל"ן של עיתון "גלובס".

הכותב, עו"ד דן הלפרט, בעל משרד עורכי דין המתמחה במקרקעין (רחוב בן גוריון 2 רמת גן, מגדל ב.ס.ר. 1, טל'- 03-7554466).
עו"ד דן הלפרט בעל תואר ראשון ושני במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים, חבר ועדת הקניין של לשכת עורכי הדין ומאמריו מתפרסמים בקביעות בעיתונים "גלובס" ו"הארץ".