חוק זה מונע באופן כללי וגורף מתושב האזור מלקבל רישיון לישיבה או שהייה בישראל לצורך איחוד משפחות עם בן או בת זוגו אזרח ותושב מדינת ישראל. הצדקת הממשלה לחוק נשענת על שיקולים (תירוצים!) ביטחוניים ודמוגרפים גרידא.הארכת תוקפו של חוק האזרחות מאז שנחקק עד עצם היום הזה מנוגדת לחובות מדינת ישראל תחת החוק הבינלאומי בכל הקשור לאיסור אפליה, חופש תנועה, הזכות לחיי משפחה, והחוק ההומניטארי הבינלאומי.

הארכת תוקפו של חוק האזרחות מנוגדת לקביעת הרוב בבג"ץ 03\7052 עדאלה ואח' נגד שר הפנים (טרם פורסם) – (להלן: " פס"ד עדאלה"), ורומסת באופן גס ובוטה את כל הכללים והמסקנות אשר נקבעו בפסה"ד הנ"ל. הנזק הנפשי שנגרם לזוגות שאחד מהם הינו תושב האזור הינו בלתי הפיך. זוגות אלה חיים בפחד תמידי, ממצב שהבן זוג הפלסטיני תושב השטחים המוחזקים עלול להיעצר ולמצוא את עצמו מגורש או מאחורי סורג ובריח, רק בגלל שרצה להיות בחברת בן או בת זוגו.

הממשלה בכל זרועותיה הרלוונטיות, הפרה ועודנה מפרה את פס"ד דין עדאלה וקביעת הרוב בפסה"ד הנ"ל. אי ההכרעה הסופית בסוגיה זו מגבירה באופן ניכר את העינוי הנפשי אשר עוברים זוגות אשר אחד מהם הינו תושב האזור. העינוי היומיומי אשר נתקלים בו זוגות אלו הפך את חייהם לגיהינום, האופציות העומדות בפניהם מוגבלות מאוד. שכן הארכת תוקפו של חוק זה מכריחה אותם או להתגרש ולהיפרד מאהוביהם, או לעבור לגור באזור עם בן או בת הזוג הישראלי תחת כל הסכנות הטמונות בדבר. למעשה חוק זה הינו "מעין טרנספר" לאוכלוסיה קבועה ומוגדרת מראש.

החוק שולל,  בכפוף לחריגים זעומים את יכולתו של בן הזוג הפלסטיני במיוחד להיכנס לישראל ולחיות עם בן זוגו הישראלי. בכך מוצבת לפני האזרח הישראלי ברירה טראגית והרסנית: אם יבקש להיוותר במדינתו עליו להיפרד מבחיר\ת לבו. אם, מנגד, יכריעו בני הזוג בעד חיים משותפים, ייכפה האזרח הישראלי להיפרד ממדינתו.

חוק האזרחות הינו החוק החמור ביותר שקיבלה מדינת ישראל מאז הכרזת העצמאות. החוק חודר לאחת ההכרעות העמוקות והמרחיקות לכת בחיי אדם: בחירת בן הזוג שעימו מבקש אזרח המדינה לקשור את גורלו, להקים את משפחתו, וללדת את ילדיו.

החוק עוסק לכאורה אך ורק בבני זוג שאחד מהם הוא פלסטיני תושב האזור, המדינה קובעת לגביהם חזקת מסוכנות שאינה ניתנת לסתירה. החוק הופך באורח גורף קבוצה גדולה של בני אדם לקטגוריה שאיחוד משפחה עם מי מיחידיה אינו אפשרי עוד בישראל. החוק מעמיד חלק ניכר מאזרחי המדינה בפני בחירה אכזרית וכואבת, לבחור בן בני זוגם לבין מדינתם.

התמונה המצטיירת מחוק זה באופן חד וברור למדי, כי מדינת ישראל מחשיבה ומכירה באהבה מעבר לגבול, הרצון והבחירה,ונפתחת כלפיהם רק כשמדובר באזרחיה היהודים, והיא ממעיטה בחשיבותם ומתעלמת מהם כשמדובר באזרחיה הערבים.

הטיעון (התירוץ) הביטחוני מסווה בתוכו טעם אחר ורגיש יותר והוא הטיעון הדמוגראפי. ממשלת ישראל מצדיקה את חוק האזרחות על בסיס טיעונים ביטחוניים גרידא וקובעת כי מטרת החוק היא לצמצמם איום פוטנציאלי של תקיפות ופיגועים פלסטיניים בישראל. אך טיעון זה נדחה, מטרת החוק היא מניעת סכנה דמוגראפית ותו לא, מניעת מצב של "סכנת השיבה הזוחלת" אשר לפיה פלסטינים רבים מקבלים מעמד אזרחי בישראל מכוח איחוד משפחות עם אזרחים ערבים של ישראל.

הנמקת המדינה לצידוקו של החוק מבקשת לשנות באופן חסר תקדים את הבסיס הנדרש במשפט הישראלי להגבלה של זכויות יסוד.המדינה מבקשת להסתפק במבחן שהיא מכנה ״חשש שאינו מופרך" קרי וכתיב׃ ״מבחן הנטייה הרעה״ ) כלפי כל פלסטיני תושב האזור באשר הוא,בנוגע לסיכון הביטחוני הצפון בו.זאת שעה שלבת המשפט החוקתי של ישראל קובעת,כי פגיעה בזכויות אדם בסיסיות תיעשה רק על בסיס ״ודאות קרובה״ ולמצער ״חשש ממשי״ או ״חשד סביר״ לפגיעה בביטחון המדינה מצדו של האדם. אם לחדד את הבעייתיות המופיעה כאן,הריהי זו׃ לבן הזוג הפלסטיני של האזרח הישראלי אין כל דרך לשלול מעצמו את תווית האדם העוין;הגנאי המוטח בו הנו קולקטיבי ולא אישי,ולכן אין למעשיו האישיים משמעות ואם ייטען,כי על ״זר״ לא חלה מלוא הגנתם של מבחני איזון תובעניים, עדיין נזכור כי פגיעה בזר כאן היא בהכרח גם פגיעה בבן זוגו,האזרח הישראלי,שעל זכויותיו אין חולק כי הן אמורות להיות מוגנות באמצעות מבחני האיזון המוכרים של המשפט הציבורי.

חובות מדינת ישראל תחת החוק הבינלאומי, אמורות להוות חסימה מפני חקיקת חוקים כגון חוק האזרחות הנ"ל. מדינת ישראל הכירה באופן רשמי בחובתה לאכוף את הזכות לחופש מפני אפליה כאשר אישרה מספר אמנות בינלאומיות. האמנות להן משתייכת מדינת ישראל כולם מבטיחים את הזכות לחופש מפני אפליה מכל סוג שהוא, לרבות גזע ומוצא לאומי או חברתי. למרות זאת, חוק האזרחות הוא חוק מפלה והוא מפר את התנאים הללו. הוא מופנה כלפי קבוצה של יחידים אך ורק על בסיס הלאום או המוצא האתני שלהם ומונע מאזרחים ישראלים המתחתנים עם תושבי האזור את הזכות ממנה נהנים שאר אזרחי ישראל, לחיות ביחד עם בני\בנות זוגם וילדיהם במקום שהם בוחרים.

כל הגבלה בתחום חופש התנועה לגבי האזרחים הזרים אכן נתונה לאותה מדינה אשר מקבלת אותם בתחומיה, אך כל הגבלה נתונה לחובות המדינה על פי החוק הבינלאומי. זכות חופש התנועה ניתנת להגבלה לצורך הגנה על ביטחון לאומי, סדר ציבורי, בריאות הציבור או הזכות לחופש של אנשים אחרים, אך הכול בוודאי אמור להיקבע בהתאם לחוק. אסור למגבלות הללו להיות מפלות.

למדינת ישראל החובה תחת סעיפי המשפט הבינלאומי להגן על המשפחה לרבות הקמתן של משפחות. אולם, חוק האזרחות אינו מגן על היחידה המשפחתית ולמעשה מונע ממשפחות מסוימות לחיות יחדיו תוך הפרה של האמ נותהבינלאומיות הללו.

בנוסף למחויבותה של מדינת ישראל על ידי המשפט הבינלאומי לזכויות האדם, מדינת ישראל, ככוח כובש אף מחויבת על פי החוק ההומניטארי הבינלאומי, לרבות אמנת ג'נבה הרביעית ביחס להגנה על אזרחים בעיתות מלחמה, תקנות האג משנת 1907 והחוק הבינלאומי המקובל. החוק ההומניטארי הבינלאומי מחייב את המדינות לכבד את זכויות המשפחה בשטח הכבוש. על פי אמנת ג'נבה הרביעית, אנשים מוגנים, לרבות תושבים של שטח כבוש "זכאים בכל הנסיבות לכבוד האדם, זכויות המשפחה , אמונותיהם ומנהגיהם הדתיים והמסורת שלהם". מדינת ישראל פועלת בניגוד לאמנת ג'נבה הרביעית האוסרת על מניעת "היתרונות של האמנה הנוכחית באמצעות שינוי המוצג כתוצאה של הכיבוש" מאנשים מוגנים. מדינת ישראל מפרה את חובתה ככוח כובש לכבד את הזכות לחיי משפחה עבור אנשים מוגנים. לא ניתן להצדיק שלילה גורפת שכזו על בסיס טיעונים לביטחון.

המחוקק לא כיבד את קביעותיהם של רוב השופטים בפס"ד עדאלה עת חקיקתו של חוק האזרחות – תיקון מס' 2. המחוקק הרחיב בחוק האזרחות – תיקון מס' 2 את איסור איחוד המשפחות על בסיס שייכות אתנית ובאופן גורף ואף מבלי להביא מידע ו\או נתונים כלשהם המבססים ומנמקים את הרחבת האיסור הגורף, על מי שגם מוצאו האתני הוא איראני, עיראקי, סורי, ולבנוני.

החוק יצר שלושה מסלולים של הליכי התאזרחות אתניים,מסלול שחל על האזרחים היהודים,מסלול שחל על לא יהודים ולא ערבים, ומסלול שחל על האזרחים הערבים.

הפגיעה בעקרונות שלטון החוק צריכה לקבל ביטוי בהחלטה בה תיתן הרשות השופטת את דעתה לפגיעה זו על ידי הממשלה, בעתירות אשר תלויות ועומדות בפניה נגד חוק זה.