החוק העיקרי העוסק בזכויות נפגעי צה"ל ומשרד הבטחון הוא חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 [ נוסח משולב ]. חוק זה מורכב ומסובך ובנוי ממאות סעיפים וסעיפי משנה. 

אנסה למצות עד כמה שניתן את עיקר התנאים בהם צריכים נפגעים לעמוד:

1. על התובע להשתייך לקבוצה הרלבנטית (צה"ל, שב"כ, שב"ס, משטרה, מוסד וכו').

2. הנכות נגרמה כתוצאה ממחלה, החמרת מחלה או חבלה שנוצרו תוך כדי השירות ועקב השירות, כלומר שיתקיים קשר סיבתי בין השירות לפגיעה.

3. הגשת התביעה תהיה תוך ולא יאוחר מ -3 שנים מיום שחרורו של התובע משירותו הצבאי. לאחר מכן תחול התיישנות על התביעה. ויודגש, כי קצין התגמולים רשאי להאריך את תקופת ההתיישנות בתנאים המפורטים בסעיף 32 א' לחוק.

4. המקרים בהם תוארך תקופת ההתיישנות הם: אם סבר הקצין התגמולים כי מן הצדק לעשות זאת וכן אם הנכות נגרמה כתוצאה מחבלה רשומה ועוד ועוד.

ראוי לציין לגבי זכויותיו של חייל בחופשה ובכן לכך יועד חוק בפני עצמו – חוק התגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם ( חבלה שלא בעת מילוי תפקיד ) התשמ"ח – 1988. לעניין זה נקבע כי על חייל בחופשה שנפגע לעמוד בתנאים הבאים על מנת שיוכר כנכה צה"ל:

1. החבלה אירעה בעת שהחייל לא נעדר מן השירות שלא ברשות.

2. שאירעה ב -14 הימים הראשונים של החופשה.

3. שלא אירעה תוך כדי עבודה או פעילות ספורטיבית אשר החייל מקבל עבורם תמורה. להוציא  עבודה שאושרה בשל מצוקה כלכלית קשה.

4. החבלה גרמה לנכות של 20% לפחות.

כמובן שיש עוד כהנה וכהנה הוראות בחוק זה לכל מיני מצבים אך מן החשובים שבהם נסרקו לעיל.