במדינת ישראל, עבירות התעבורה הקלות שבקלות כמו גם החמורות שבחמורות, מוגדרות כעוון ועובדה זו מעניקה "רישיון" למרכז לגביית קנסות לרדוף את נהגי ישראל כל חייהם וזאת  כמעט מבלי לחשוש מהתיישנות קנסות התעבורה שצברו.  אין זה ממש משנה אם נסעת על אופניים ללא פעמון (תקנה 130 (1) לתקנות התעבורה) או אם ברחת לאחר שפגעת באדם עם הרכב (תקנה 144), אם נסעת ללא מאפרה או נהגת בהשפעת אלכוהול או סמים (תקנות 169 ב ו- 26(2)), מדינת ישראל מסווגת את כל עבירות התעבורה כעוון שמתיישנות לאחר 10 שנים בלבד.

בעקבות התיקון לסעיף 62 לפקודת התעבורה (להלן: "תיקון מס' 51) שונה, לגישתה של המדינה, סיווג כל עבירות התעבורה מחטא – לפיו תקופת התיישנות העונש הינה 3 שנים, לעוון – לפיו תקופת התיישנות העונש הינה 10 שנים. אם נצרף לכך את החלטת בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בבג"ץ 1618/97 סצ'י נ' מדינת ישראל בה נקבעה "חזקת המסירה" (הקובעת על קצה המזלג כי עצם משלוח ההודעה על הקנס מספיקה על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות מחדש), יוצא שכל שצריכה המדינה כדי לחדש את מרוץ ההתיישנות הוא לשלוח אל הנהג פעם ב- 10 שנים הודעה על קנס בדואר רשום. חזקת המסירה כבר דואגת לקבוע כי קיבלת את ההודעה ומרוץ ההתיישנות יחל שוב.

לאבסורד זה לא התכוון המחוקק !!! עיון בפרוטוקול ישיבת  ועדת  המשנה אשר  דנה  בתיקון 51 מוכיח זאת מעבר לכל ספק (http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/kalkala/1999-11-22-02.html) למרות זאת, רשויות אכיפת הקנסות נתלות בדברי ההסבר לתיקון 51 בהן נאמר בפירוש בקליפת אגוז כי מטרת התיקון הינה להפוך את עבירות התעבורה מחטא לעוון על מנת להדגיש את חשיבות עבירות התעבורה בפני הנהג הישראלי. ברור לכל שזו לא המטרה האמיתית. המטרה האמיתית פשוטה והיא לאפשר לרשויות גביית הקנסות זמן רב יותר לרדוף את הנהגים מבלי לחשוש כי העבירות יתיישנו תוך צבירת ריביות דרקוניות. לא יכולה להיות מחלוקת שסיווג העבירה כעוון או חטא ו/או התיישנות העונש על העבירה מעולם לא היווה שיקול כלשהו לעניין חומרתה. חומרת העבירה בעיני הנהגים היא גובה הקנס והנקודות הנלוות אליה, שיקום הנהג ששוקל את התיישנות הקנס כגורם הרתעה.

לשון סעיף 64 לפקודה שוללת פרשנות הקובעת כי כל עבירות התעבורה יוגדרו כעוון:

לשון סעיף 64 לפקודה לאחר תיקון 51 תומך בפירוש שאין בתיקון בכדי להפוך באופן גורף את כל קנסות התעבורה מחטא לעוון. הסיפא של סעיף 62 לפקודת התעבורה, לאחר התיקון,  קובעת כדלקמן: "... ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט — קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז–:1977". רשויות המדינה מפרשות את הסעיף תוך התעלמות מהביטוי "שדן בה בית המשפט" והתעלמות זו מביאה לפירוש הקובע כי כל עבירות הקנס מוגדרות כעוון וגושפנקא לרשויות גביית הקנסות לרדוף את נהגי ישראל עד עולם באשר הקנס כמעט ואינו מתיישן.

מרבית קנסות התעבורה המוטלים במדינת ישראל הן קנסות מסוג "ברירת משפט" ו- "ברירת קנס" ההבדל ביניהם שאם אדם לא משלם את הקנס בברירת קנס, העניין נקבע למשפט בפני שופט, ואילו אם אדם לא משלם את הקנס בברירת משפט רואים בו אשם, אלא אם הודיע מיוזמתו על רצונו להישפט, ורק אז נקבע העניין למשפט. כפי שיפורט להלן עבירות ברירת משפט אינן נידונות בפני בית המשפט. בהמשך נתמקד רק בעבירות ברירת משפט המרכיבות את רוב רובם של הקנסות המוטלים על נהגי המדינה.

המחוקק, מעולם לא התכוון לסווג את כל עבירות התעבורה כעוון:

עיון בפרוטוקול הוועדה שדנה בתיקון 51 מראה כי המחוקק מעולם לא התכוון לסווג את כל עבירות התעבורה כעוון. כבר בפתיחת הדיון בוועדה מעירה הגב' לבנת משיח כי: "המחוקק התכוון מלכתחילה גם כשהיה כתוב 5000 שקלים שהעבירות האלה יהיו עבירות עוון. זה גם היחס שאנחנו מתכוונים לתת לעבירות תעבורה שיש בהן סכנה לציבור."

בתשובה לדבריה של הגב' לבנת משיח מעירה הגב' אתי בנדלר: "מאחר שהתקנות לא קבעו עונשים, הווה אומר שלמעשה כל עבירה על תקנה מתקנות התעבורה - גם העבירה השולית והבלתי נחשבת ביותר - תיהפך לעוון. אני לא משוכנעת שבאמת רוצים לאפשר הארכת התקופה לגביית קנסות על עבירות תעבורה מ-3 שנים ל- 10 שנים. כל עבירות התעבורה ללא יוצא מן הכלל הופכות מחטא לעוון, ללא שום אבחנה בסוגי העבירות. בנושא של הארכת התקופה של גביית קנסות יהיו דיונים רבים בבתי משפט".

והגב' לבנת משיח עונה: "אפשר לומר שרוב רובן של עבירות התעבורה הפכו לקנס, אבל אפילו היום כאשר מדובר בעבירות קנס תמיד על אותן עבירות ניתן להגיש אישום לבית משפט או מיוזמת המשטרה או מיוזמת הבן אדם שמבקש להישפט עליהן. כאשר בית המשפט ידון בעבירות האלה, הוא יהיה מוסמך להטיל שנתיים מאסר וסכום גבוה של קנס. בנסיבות כאלה יש צורך לתת זמן כדי לגבות אותו."

יודגש כי ע"פ הדברים הנ"ל עולה כי אך ורק כאשר בית המשפט ידון בעבירות בהם הוגש כתב אישום ביוזמת המשטרה (או ביוזמת הנאשם) התכוון המחוקק להאריך את תקופת ההתיישנות על מנת לגבות את אותו קנס שהטיל בית המשפט. כפי שיובהר להלן דברים אלו באו לידי ביטוי גם בסעיף 62 עצמו. בשטח, גם עובר לתיקון וגם לאחריו משטרת ישראל קבעה עבירות שהוגדרו כחמורות המסכנות את שלום הציבור שלגביהן אין ברירת משפט אלא הנהג שנתפס מבצע את אותן עבירות מקבל אוטומאטית הזמנה לדין על מנת שבית המשפט ידון בעבירה.

הדברים מקבלים חיזוק לקראת סיום הישיבה ובתשובה לעיוות שנוצר והועלה ע"י יתר חברי הוועדה כאמור לעיל מעיר היו"ר מר נחום לנגנטל: "באמת תעשו את הדבר הזה, משום שכולם בסל אחד זה קצת מוגזם. צריך איזו שהיא דיפרנציציה בין עבירות יותר חמורות לעבירות יותר קלות. כל עבירה היא חמורה, אבל אנחנו מבינים שיש הבדל בין אור אדום לבין פעמון על אופניים. "

הנה כי כן עולה מישיבת הוועדה אשר דנה בתיקון כי הדבר האחרון לו התכוון המחוקק הוא כי כל עבירות התעבורה, באופן שרירותי גורף וללא יוצא מן הכלל יהיו עוון. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי כוונתו של המחוקק הייתה כי (1) עבירות שיש בהן סכנה לציבור, (2) ולשם בירור העבירה יוזמן הנהג לבית המשפט (3) ובית המשפט אכן ידון בעבירה או אז יש לאפשר זמן רב יותר לגביית הקנס. עבירות אלו ואלו בלבד יהיו לעוון.

לשון החוק ותכליתו של הטקסט

להלן יובא סעיף 62 לפקודת התעבורה עובר לתיקון:

העובר אחת העבירות האלה, דינו — מאסר שנתיים או קנס 22,500 ? ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט — 5,000 ?.

ולאחר התיקון:

העובר אחת העבירות האלה, דינו — מאסר שנתיים או קנס ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט — קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז–:1977

הסיפא לסעיף 62: "ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט...":

כאמור לעיל טוענות רשויות האכיפה  כי עבירות "ברירת משפט" באות בגדרו של הסיפא של סעיף 62 לאחר התיקון. ממשיכות וטוענות הרשויות כי אם באות עבירות ברירת המשפט לגדרה של הסיפא של סעיף 62 לפקודה לאחר התיקון, המדובר בעבירת עוון באשר המדובר בעבירות להן נקבע קנס גבוה המכניס את העבירות לתחומיה של עבירת העוון.

ואולם אין כל ספק כי פירוש זה הינו פירוש מוטעה. לשיטתי אין כל ספק כי עבירות  "ברירת המשפט" אינן נכנסות לסיפא של סעיף 62.

כבר בראשית נימוקיי אבקש להדגיש כי כפי שניתנת חשיבות לתיקונים שבוצעו בסעיף 62 יש ליתן חשיבות גם להשארת הביטוי "שדן בה בית המשפט" על כנו. הדעת נותנת כי לו היה רוצה להכליל המחוקק את כל עבירות הקנס באותו "סל עוונות" היה בוודאי משמיט גם את הביטוי "... שדן בה בית המשפט".  

האם עבירת "ברירת משפט" היא עבירה שדן בה בית המשפט  ? בע"פ 7183/01 (באר שבע) פשס אורי נ' עיריית באר שבע דומה שניתנה תשובה שלילית לשאלה זו (ההבלטות אינן במקור):

"בפרק ז' לחסד"פ נקבעו סדרי דין מיוחדים לעבירות קנס. ברירת משפט הנה סוג של עבירת קנס (סעיף 228 לחסד"פ). נקבע הסדר מיוחד באשר להתיישנות עבירה זו. המיוחד בסדרי הדין בעבירות קנס הנו כי ההליך לא בהכרח מתנהל בבית המשפט. הגם ועבירות אלו בשל אופיין מסווגות כעבירות, דוגמת עבירת חניה, הוסדר הסדר מיוחד לפיו ניתן לשלם קנס, אשר סכומו קבוע, ובדרך זו לסיים את ההליך. הסדר זה מטרתו להקל עם האזרח ולהפחית את העומס על בתי המשפט, כאשר ניהול ההליך בבית המשפט אינו נחוץ. הואיל וזכותו של אזרח לנהל משפט, לא נשללה ממנו אפשרות זו."

"עבירות קנס כוללות שני סוגים:נ ברירת קנס וברירת משפט. ההבדל ביניהם שאם אדם לא משלם את הקנס בברירת קנס, העניין נקבע למשפט בפני שופט, ואילו אם אדם לא משלם את הקנס בברירת משפט, רואים בו אשם, אלא אם הודיע מיוזמתו על רצונו להישפט, ורק אז נקבע העניין למשפט"

הנה כי כן, עבירת ברירת המשפט מעיקרה אינה נידונה בבית המשפט והאפשרות של ניהול המשפט ניתנה לאזרח אך ורק מתוקף זכותו החוקתית והבסיסית של האזרח לקבל את יומו בבית המשפט. בבסיסה עבירת ברירת משפט אינה נידונה בבית המשפט וזאת במכוון ועל מנת להקל על האזרח כמו גם להקל על העומס בבתי המשפט. כל קביעה אחרת תהיה מנוגדת לבסיסו ולתכליתו של כל הליך עבירת ברירת המשפט.

הדברים בע"פ (חיפה) 1006/98 אריה פסי נ' מדינת ישראל תומכים גם הם בטענה כי בעבירות "ברירת משפט" לא דן בית המשפט אלא אם כן ביקש זאת האזרח בפירוש.  

אם כן, מה הן העבירות שכן ייכנסו לגדר הסיפא של סעיף 62 לאחר התיקון ???

לשיטתי התשובה לכך פשוטה ומצויה בטקסט סעיף 62 לאחר התיקון והיא כל עבירות הקנס שידון בהם בית המשפט ובלשון אחרת: כל העבירות הכלולות בצו התעבורה ובחיקוקי תעבורה אחרים ואשר לגביהם החליטו ויחליטו הרשויות המופקדות על אכיפת הפקודה והתקנות כי יומצאו בגינן "הזמנה לדין" במקום ברירת משפט ייכנסו לגדרו של הסיפא לסעיף 62.

פרשנות זו תואמת את לשון הטקסט, מבטלת את הבעייתיות של הנחת כל עבירות התעבורה "בסל אחד" ותאפשר לרשויות המופקדות על אכיפת חוקי התנועה שיקול דעת וגמישות בדבר העבירות הקשות שאת הקנס שיטיל בית המשפט עליהם יהיה ניתן לגבות במשך זמן רב יותר. אם יחליטו הרשויות לפתע שאי התקנת מאפרות ברכבים מנועיים הפך ל"מכת מדינה" המקיים סיכון לציבור וכי יש הצדקה להפוך עבירה זו לעוון כל שיהיה עליהם לעשות הוא להגיש אישום על אותה עבירה וכך ידון בה בית המשפט שיהיה מוסמך לפסוק סכום פי 1.25 מהקנס האמור, לקבוע כי העבירה "החמורה" הנ"ל הינה עבירת עוון וכי תינתן לרשויות 10 שנים לגבות את העונש שנקבע עבורה בבית המשפט. (במאמר מוסגר ייאמר כי ספק אם יעמוד אותו חוק או תקנה בתנאי פסקת ההגבלה ואולם זהו נושא למאמר אחר לגמרי).

רמז לכוונת המחוקק בעניין זה נמצא בדבריה של הגב' לבנת משיח בפרוטוקול הוועדה שצורף כנספח א' לבקשה וצוטט גם לעיל: "אפשר לומר שרוב רובן של עבירות התעבורה הפכו לקנס, אבל אפילו היום כאשר מדובר בעבירות קנס תמיד על אותן עבירות ניתן להגיש אישום לבית משפט או מיוזמת המשטרה או מיוזמת הבן אדם שמבקש להישפט עליהן. כאשר בית המשפט ידון בעבירות האלה, הוא יהיה מוסמך להטיל שנתיים מאסר וסכום גבוה של קנס. בנסיבות כאלה יש צורך לתת זמן כדי לגבות אותו."

"הרמוניה חקיקתית"

בבגץ 5503/94 לילי סגל נ' יושב ראש הכנסת התייחס השופט חשין לעקרון יסוד המלווה כל פרשן בבואו לפרש חוק:

"בבואנו אל חוק הכנסת, אין אנו באים בידיים ריקות. באים אנו ובצקלוננו מטען של שפה ולשון, הגדרות-לשון ומשמעויות, מנהגות-חברה ומוסר, מוסכמות ומושכלות ראשונים, צדק ויושר, עקרונות ועיקרים".

בבגץ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים מציין השופט אהרון ברק:

"דבר חקיקה אינו עומד בבדידותו. הוא מהווה חלק ממערך החקיקה. הוא משתלב לתוכו, תוך שאיפה להרמוניה חקיקתית. 'כל חוק אינו עומד בפני עצמו... החוקים כולם מהווים מערכת אחת, והם משתלבים בתוכה אלה באלה, תוך הרמוניה חקיקתית'. אכן, המפרש חוק אחד, מפרש את החקיקה כולה. החוק הבודד עומד ביחס למערך החקיקה במערך של כלים שלובים. מערך החקיקה כולו משפיע על גיבוש תכלית החקיקה של חוק בודד. חוק מוקדם משפיע על תכליתו של חוק מאוחר. חוק מאוחר משפיע על תכליתו של חוק מוקדם" (עמ' 204)

"הרמוניה חקיקתית" כדבריו של השופט ברק ו-"מוסכמות ומושכלות ראשונים, עקרונות ועיקרים" כדבריו של השופט חשין, וכמו כן חוש הצדק הטבעי והעקביות במערכת המשפט סותרים פרשנות הקובעת כי המחוקק התכוון שעבירה כמו העדר פעמון באופנים שקולה בחוק כנגד עבירה של אי מתן עזרה לאדם שנפגע בתאונה או נהיגה בשכרות וכי יש לסווג את אותה "עבירת פעמון" לצידן של עבירות כמו תקיפת שוטר במילוי תפקידו (סעיף 273 לחוק העונשין) או גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין).

נימוקים נוספים התומכים בפרשנות המוצעת:

ספק אם תעמוד פרשנותן של הרשויות במבחן בג"צ:

כאמור בפרוטוקול דיוני הוועדה ואף כמשתמע בדברי ההסבר תכליתו העיקרית של התיקון הינה לאפשר לרשויות האמונות על ביצוע העונש זמן רב יותר לגבות את הקנסות שהוטלו על הנהגים. הטענה כי הארכת תקופת ההתיישנות או שינוי סיווגן תביא לעליית חשיבותן של עבירות התעבורה הינה מאולצת, מטעה ואינה תואמת את תכליתו האמיתית של החוק. עבירה שהקנס לצידה הוא 100 ? תיתפס תמיד כחמורה פחות מעבירה שהקנס לצידה הוא 2,000 ? תהא הגדרתה עוון או חטא, תהא התיישנות העונש עליה 3 שנים או 10 שנים. ספק רב מאד אם הנהג אשר עובר עבירה כזו או אחרת שוקל את תקופת התיישנות של העונש על אותה עבירה. התייחס לכך השופט ש. לוין בבגץ 1618/97 יצחק סצ'י הנ"ל.

"לעניין העונש, רואה אני בהתיישנות מרכיב בעל עצמה "חלשה" יחסית במערכת זכויות האזרח ואינטרס הציבור, כאשר השיקול הדומיננטי הוא ארגוני, ואין טעם לעסוק במימוש הענישה, כאשר כבר חלף זמן רב מיום פסק-הדין. ספק רב בעיניי אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש שאותו שוקל העבריין העומד לבצע עבירה."

פיחות במעמדן של עבירות העוון והחטא:

כאמור לעיל, הפיכת כל עבירות התעבורה ללא יוצא מן הכלל לעבירות עוון תגרום ללא ספק לפיחות במעמדה של עבירת העוון ולפיחות גדול יותר במעמדה של עבירת החטא. במצב זה תוחטא ממילא כל המשמעות של הפיכת עבירות התעבורה לעוון כמסר לחשיבות שרוצה להעניק המחוקק לעבירות התעבורה (כפי שהובהר בדברי ההסבר לתיקון)  ובדרך תפגע החשיבות והרצינות של העבירות האחרות בחוק סדר הדין הפלילי שכן חשוב שיוגדרו כעוון כגון גרימת מוות ברשלנות ועבירות רבות אחרות שכן ראויות להיחשב כעוון.

בג"צ כבר קבע את גישתו לעניין התיישנות עבירות קלות:

בבבגץ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל אביב יפו נרמז ע"י כבוד השופטת דורנר על עמדתו של בית המשפט העליון בדבר התיישנותם של קנסות המסווגים כקלים ע"פ צו התעבורה (עבירות קנס):

"ואכן, הדעת נותנת כי די בתקופה של שלוש שנים כדי ליישן ולהשכיח קנס בסכום 70 ש"ח שהרשות לא עשתה צעד כלשהו לגבותו באותה תקופה."

יצוין כי העבירות אליהם התייחסה כב' השופטת דורנר בדבריה הנ"ל הינם עבירות חנייה אשר סווגו כדרגה ב' בצו התעבורה. רוב הקנסות בצו התעבורה מסווגים בדרגה א' (100 ?), ב' (250 ?) ו- ג' (500.

התמריץ הבלתי נסבל לרשויות האכיפה להפוך בלתי יעילות תוך הטלת ריבית דרקונית על הנהגים:

לרשויות ניתנו "פריבילגיות" מרחיקות לכת בבואן לגבות קנסות מן האזרח. המחוקק קבע כי ההתיישנות העונש על חטא תהא 3 שנים כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין. בפסק דין סצ'י הנ"ל אף הרחיבה הפסיקה את הביטוי "נפסק ביצועו" ונקבע כי כאשר המדובר בקנס גם בהודעת הרשות לאזרח על הקנס ודרישה לתשלומו מהווה "ביצוע העונש" ומניין שלושת השנים נמנע מיום ההודעה.

אם לא די בכך הקלו התקנות עוד יותר עם הרשויות והכבידו מאד על האזרח לרבות קביעת ריבית דרקונית על איחור בתשלום הקנסות. בין התקנות שהקלו עם הרשויות בולטת תקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי שכותרתה "חזקת המסירה" הקובעת:

בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 (א) לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או הזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלה"

אם כן, כל שנדרש ע"פ תקנה 44 על מנת להפסיק את תקופת ההתיישנות הוא משלוח דואר רשום לכתובת הרשומה של האזרח הא ותו לא.

משמעות פרשנותן של המשיבות תגרום לכך שאותן "עבירות פעמון" לא יתיישנו לעולם. כל שצריכה הרשות הוא לשלוח פעם ב- 10 שנים מכתב רשום על מנת לעצור את מרוץ ההתיישנות. ספק גדול אם היה מפרש בית המשפט העליון בפסק דין סצ'י את הביטוי "נפסק ביצועו" כפי שפירש אם הייתה מולו התיישנות של 10 שנים על קנסות ולא 3.

כל פרשנות התומכת בעמדת הרשויות כאמור לעיל תיאלץ להתמודד עם התמריץ הבלתי נסבל לרשויות להיות בלתי יעילות ולהלך אימים על האזרח עם ריבית רצחנית לכל חייו.

סיכום:

דומה שאין סיכום מתאים יותר לאמור לעיל מדבריו לעניין התיישנות העבירה של כבוד השופט טננבוים אברהם ב תק  4984/04 כהן יפעת נ' עיריית ירושלים:

"ישנן סיבות שונות להיגיון שאחרי התיישנות העבירה. בין השאר הרצון לגרום לרשויות לנהוג ביעילות ובזמן סביר, הרצון כי זיכרון העדים יהיה רענן וחומר הראיות נגיש, אך הסיבה המקובלת ביותר היא העובדה שלא יתכן לרדוף אחרי הנאשם מעבר לפרק זמן סביר.  לא ייתכן שלנצח תאכל חרב העבירה וניתן יהיה לבוא לנאשם בטרוניות." 

בר אל ירון, עו"ד

דירוג המאמר:

הוסף למועדפים | פרסם את המאמר באתרך | הדפס את המאמר | שלח קישור לחבר | קישור למאמר |