כבר נאמר שטחנות הצדק עובדות לאט. כולם יודעים שבתי-המשפט במדינת ישראל אינם תמיד הפתרון האולטימטיבי לחיפוש אחר הצדק או אחר יעילות דיונית. אפילו גורמים רישמיים מודים כי המערכת כורעת תחת העומס. תביעות מסתיימות שנים רבות לאחר שהחל הדיון בהן, ועד אז לעיתים אין כבר מהיכן לגבות הכספים במקרה של תביעות אזרחיות.

אבל בכל זאת קיימות חלופות לאותם הליכים מייגעים וממושכים הנמשכים שנים, מתפרשים על ערכאות רבות וערעורים אינספור ולעיתים אף אינם משיגים את מטרתם לבסוף.

במסגרת הדין האזרחי קיימות שתי חלופות עיקריות להליך המשפטי כפי שאנו מכירים אותו - גישור ובוררות. הראשון - הליך המושתת כולו על הסכמת הצדדים, אינו מחייב ואינו קביל לאחר מכן כראיה בבית-המשפט. האחרון - הליך מעין משפטי שראשיתו בהסכמת הצדדים והמשכו כהליך משפטי מזורז ומהיר אשר עליו אין כמעט אפשרות ערעור.

הליך הגישור

לגישור יופנו בד"כ הצדדים הניצים, על-ידי בית-המשפט, לאחר שהוגשה תביעה על-ידי אחד מהם. גישור הינו מסגרת בלתי מחייבת ובלתי פורמאלית בה יושבים הצדדים עם או בלי באי-כוחם ובנוכחות המגשר/ים. מטרת ההליך היא לשכנע את הצדדים להגיע להסכמה ביניהם (או לפשרה) - והכל מרצונם החופשי.

הצדדים מקיימים ביניהם מפגש או סדרה של מפגשים בהנחיית המגשר העוסק בהנחייתם. בד"כ מתחיל מפגש גישור בשטיחת טענותיו של כל צד בתורו ולאחר מכן בשיחה של כל צד, בנפרד, עם המגשר והבעת עמדתו והצעתו בפניו. שלב זה אורך בד"כ מספר שעות ולעיתים מוביל למפגשים נוספים.

כל מסמך או אמירה המוחלפים במהלך גישור אינם מחייבים את הצדדים והינם חסויים באופן מוחלט - כך שלא ניתן להציגם מאוחר יותר בפני בית-המשפט במידה וכשל הגישור.

יתרונו הגדול של הגישור הוא הן בעלותו הנמוכה יחסית, המסתכמת בד"כ בכ-200 שקל לשעה לכל אחד מהצדדים והן בהחלטה אליה עשויים הצדדים להגיע מרצונם החופשי.

בתי-המשפט, בהנחיית נשיא בית-המשפט העליון, השופט אהרון ברק, מובילים מגמה של הפניית מירב הסכסוכים לגישור. זאת בין היתר כדי להפחית העומס המוטל על כתפי בתי-המשפט. חסרון ההליך - בד"כ בכשלונו המוחץ ובבזבוז זמן יקר וכספם של הצדדים. להתרשמות חלק מבאי אותו הליך ובכללם כותב שורות אלה נידון, לעיתים קרובות, הליך הגישור לכשלון, והצדדים נוטלים בו חלק אך ורק כדי שלא להיראות בעיני בית-המשפט כמכשילים את "קידום העניין".

אמנם לעיתים מסתיים הליך זה בפשרה, ברצון טוב ובהמשך יחסים תקינים ופוריים בין הצדדים, אך נראה כי מקרים אלה נדירים יחסית. לעומתם, מקרים בהם מוחלפות השמצות הדדיות בין הצדדים (באמצעות המגשר כמובן) וההליך כולו מסתיים במפח נפח ובאובדן זמן יקר ומספר אלפי שקלים לכל אחד מהצדדים, נראים נפוצים הרבה יותר.

הבוררות

אף הליך של בוררות מותנה, בראשיתו, בהסכמת הצדדים. מרגע שהסכימו הצדדים על הפניית הסכסוך לבוררות אין עוד בהתנגדותו של מי מהם כדי להפסיק ההליך והבורר שנבחר על-ידם מתמנה למעשה להכריע במחלוקת. יתרונו הברור והבולט של מוסד הבוררות הינו הכרעתם המהירה והיעילה של סכסוכים בעלות נמוכה יחסית אם כי גבוהה מעלות גישור.

לבורר מוקנות סמכויות נרחבות והוא אינו מוגבל לרוב בסדרי הדין והבאת הראיות הנהוגים בבתי-המשפט. לפיכך בד"כ מסתיים הליך המתנהל בבוררות, בתוך חודשים ספורים בניגוד להליך המתנהל בבית-המשפט והעשוי להימשך שנים. בכך קיים חסכון ניכר הן בהוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד והן בזמן ובוודאות קיום פסק-הדין.

בניגוד להליך המתנהל בבית-המשפט, קשה מאוד לערער על פסק-דין שניתן על-ידי בורר. עובדה זו מקלה, בד"כ, על הצדדים שאינם מתישים עצמם לחינם, שנים ארוכות, במאבקים משפטיים.

חסרונו של הליך הבוררות נעוץ ביתרונו הבולט - סופיותו. אם סבור אחד הצדדים (המפסיד בד"כ...) כי הבורר טעה בפסק-דינו, יהיה לו קושי רב לשנותו,

ולרוב יהיה זה בלתי אפשרי לחלוטין. מצד שני, נראה כי לרוב יגבר ייתרון הסופיות על חסרונו. בכך יימנעו הצדדים מהתשת איש את רעהו עד לבית-המשפט העליון במשך שנים ארוכות. במקרים רבים, במיוחד לאור המיתון העמוק במשק, הופך גורם הזמן לקריטי. זוכה בהליך משפטי "זריז" שארך שנה או שנה וחצי "בלבד" עלול לגלות כי אין עוד ממי לגבות את פסק-הדין. זאת, מאחר שיריבו ניצל את פרק הזמן החולף להברחת נכסיו או להכרזתו כפושט רגל.

במקרה כזה ייוותר ה"מנצח" אוחז בידו פסק-דין ותו לא. זאת, תוך שהוא נאלץ לשאת בעצמו בנזקיו מנשוא התביעה, בהוצאות המשפט וכמובן, בשכר טרחת עו"ד.

בדרך כלל יגיעו הצדדים להליך של בוררות לאחר שהסכימו על כך ביניהם מראש וחתמו הסכם בוררות. די לשם כך בהוספת תנאי להסכם אחר שנערך ביניהם. כך למשל צדדים העורכים הסכם שכירות עשויים לקבוע כי כל סכסוך שיתגלע ביניהם בקשר להסכם השכירות יובא להכרעת בורר תוך שהם נוקבים בשם הבורר.

לחילופין עשויים הם להחליט כי הבורר ייקבע על-ידי יו"ר לשכת עורכי-הדין או כל אדם אחר הנאמן עליהם. עם זאת, אין מניעה כי בכל שלב של הסכסוך המשפטי, אף בהיעדר הסכמה מוקדמת לכך, יסכימו ביניהם הצדדים להפנותו לבוררות.

בית-המשפט ישמח לשתף פעולה עם הצדדים, במידה ורצונם בכך, ולהפנותם להליך כאמור אף בעיצומו של ההליך המשפטי.

לא תרופות קסם

הן בוררות והן גישור אינם מהווים תרופות קסם. סכסוך נתון עשוי להיות מתאים להכרעה באחת מהדרכים, בכולן או באף אחת מהן. כאמור, מתפלגות הדרכים הנזכרות ברשימה זו, בין היתר, בשיתוף הפעולה הנדרש מהצדדים לשם קיומן.

לצורך פניה לערכאות אין צורך כלל בהסכמת הצד השני (הנתבע), לשם ניהול ההליך בבוררות די בהסכמה ראשונית של הצדדים ואילו בהליך של גישור נדרש רצון טוב של הצדדים, נכונות ויכולת להתפשר ולהגיע למכנה משותף לאורך ההליך כולו.

מכאן, שלעיתים יכול הליך משפטי, בכל זאת, לספק לצדדים פתרון מהיר ויעיל להכרעת הסכסוך ולהיות "הרע במיעוטו".

כדאי לזכור כי לצדדים הניצים עומדת לרוב יותר מאפשרות אחת והבחירה ביישוב הסכסוך בבית-המשפט אינה בהכרח הבחירה היחידה או היעילה ביותר.