תלונות במקום העבודה שמתבררות כלא נכונות מהוות פתח לתביעת לשון הרע. ראיתם (או חשבתם שראיתם) את אחד העובדים במקום עבודתכם גונב מהמעביד? אם החלטתם להתלונן בפני המעביד אבל אחר כך התברר כי הגניבה לא היתה ולא נבראה, כדאי לכם לחשוש. עם זאת, כדאי לדעת שגם אם איתרע מזלכם ותלונתכם נמצאה כלא מוצדקת עדיין לא הכל אבוד.
מה קובע בית המשפט ומתי מגיעים פיצויים לנפגעים?
במקרה שהתברר בית-המשפט[1] החל התובע את עבודתו בחברה ממשלתית, וקודם עד שהגיע לתפקיד ניהולי. הוגשה נגדו תלונה על גניבת פריטים ממקום העבודה, שהתבררה מאוחר יותר כתלונת סרק. התובע טען כי מערכת יחסיו עם המנהל, היתה עכורה למדי, והיא זו שלטענתו היוותה את הרקע להגשת התלונה. עוד טען כי מטרת התלונה היתה פגיעה בשמו הטוב, השפלתו ופגיעה במשרתו. הוא תבע פיצוי בסך מאה אלף שקל. המתלונן והמעבידה מנגד, טענו כי פעלו בתום-לב הן בחשדם בו והן בהגישם את התלונה.
בית-המשפט קבע, כי קיים נוהג ברשויות רבות לבצע חקירות פנימיות טרם הגשת תלונה חיצונית. המנהג נובע הן מתוך אדיבות והן מתוך רצון לטפל בענייניהן באופן דיסקרטי, ולהימנע ככל הניתן מפגיעה מיותרת בעובדים. זהו אמצעי מקובל ולגיטימי, כל עוד הוא ננקט בתום-לב ומתוך כוונה כנה לשמור על אינטרס העובד, אך אין הוא מהווה נורמה מחייבת שיש לראות באי-קיומה משום מעשה רשלנות או הפרת חובה כלפי העובד.
בית-המשפט הוסיף וקבע, כי אין להעלות על הדעת כי כל אימת שעולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות לפני פנייתו למשטרה. במקביל, אין לעובד הנחשד זכות קנויה להיחקר כרצונו ולהמשך קיומה של מדיניות המיטיבה עמו. זכותו היא שהחקירה תיעשה כדין וכי שיקולי המעבידה בעניין ניהול החקירה יהיו אף הם כדין.
אחריות מוגברת של המעביד
כאשר מדובר ביחסי עובד-מעביד, קבעה הפסיקה כי קיימת אחריות מוגברת של המעביד כדי להבטיח את שלומם של עובדיו כאשר נוצר סיכון בעבודה. במסגרת זו על המעביד לשמור גם על כבודו ושמו הטוב של העובד. במקביל, חב עובד בחובת נאמנות כלפי מעבידו בשמירה על רכושו.
הגשת התלונה לרשות המוסמכת אינה מהווה סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. אדרבא, לפי בית-המשפט, עצם ניהול חקירה על-פי מידע שהתברר כלא נכון, אינו מהווה ראיה לכך שהמתלונן והמעבידה התרשלו בהגשת התלונה.
בית-המשפט קבע כי למתלונן ולמעבידה עומדת, על-פי דין, הגנת תום הלב הקובעת הגנה מותנית למפרסם לשון הרע שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על-פי זהות מקבל התלונה ולפי תוכן התלונה.
במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם הממונה על הנפגע. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות או הממונה אמורים לקבל תלונות או מוסמכים לחקור.
ענייננו נופל לקטגוריה השנייה. ההצדקה להגנה נעוצה באינטרס הציבורי החשוב שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אמנם מידע שכזה עשוי להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אך החוק מניח שהרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים. לפיכך, משמשת הרשות ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום.
הפסיקה קבעה, בין היתר, כי משטרת ישראל היא רשות מוסמכת לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות. עוד נקבע, כי הגשת תלונה עדיפה על אדישות לאי סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם. הגשת התלונה תהא מוגנת כאשר היא נעשתה בתום-לב. משלא הוכיח העובד כי דבר הגשת התלונה פורסם ברבים אין הצדקה להסיר הגנה.
לתום הלב הנדרש במסגרת זו מאפיינים ייחודיים, הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים, לבין האינטרס שבשמירה על שמו הטוב של אדם. כוונה לפגוע בנפגע וזדון מצדו של המפרסם ישללו בדרך כלל את מרכיב תום הלב.
בענייננו נקבע כי התלונה הוגשה בתום-לב וללא כוונת זדון. כן נקבע כי כוונה לפגוע בנפגע לא תשלול כשלעצמה את ההגנה החלה על הגשת תלונה במשטרה, כאשר המתלונן האמין באמיתות הפרסום. באותו מקרה נדחתה תביעת לשון הרע והתובע חויב לשלם הוצאות משפט בסך 15,000 שקל

[1] ע"א 1337/01 (מחוזי-ת"א) רשות הדואר נ' אגשם יואב, פסק-דין מיום 29/1/03