במקרים לא מעטים מוטעים רוכשי קרקע דווקא על-ידי רשויות התכנון עצמן. כאשר נמסר מידע חלקי או מוטעה על-ידי אותן רשויות ועל סמך אותו מידע מתבצעת עסקת מקרקעין עשויות אותן רשויות לחוב בפיצוי הניזוקים.
 
לשון החוק[1] קובעת באשר למסירת מידע הנוגע לזכויות במקרקעין כי
"ועדה מקומית תמסור, בכתב, לכל המעוניין בקרקע, לפי בקשתו, תוך שלושים ימים, מידע בדבר התכניות הנגועות לקרקע, בין שהן תקפות, מופקדות או שפורסמה הודעה על הכנתן... וכן תנאים... החלים על הקרקע, אם נקבעו תנאים כאמור; הועדה תמסור גם מידע בדבר חבות בתשלום היטל השבחה"
לשון התקנות מוסיפה וקובעת כי
"על קרקע שבמרחב התכנון של הועדה המקומית ניתן לבקש מידע בדבר –
שטחה של קרקע שאינו מיועד לצרכי ציבור, בדרך הפקעה או בדרך אחרת, לפי כל תוכנית, וזאת ברמת הדיוק של המסמכים הנמצאים במשרד הועדה המקומית;
יעודה של הקרקע והשימושים המותרים בה לפי כל תכנית, לרבות כל החלופות של יעודים ושימושים אלה;
זכויות הבניה לפי כל תכנית, לרבות כ החלופות שבתכנית;
מגבלות בשימוש בקרקע הנובעות מהוראות התכנית לעניין מסלולי טיסה או הבטיחות בה או לעניין מניעת מפגעי רעש או מפגעים סביבתיים אחרים;
מגבלות בשימוש בקרקע הנובעות מהוראות תכנית לחלוקה מחדש..."
 
במקרה שהיה מסרה עירייה לרוכשי שטח קרקע, ערב התקשרותם בהסכם הרכישה, כי ניתן לבנות עליו יחידות דיור. הרוכשים הסתמכו על המידע שהציג בפניהם מנהל ההנדסה בעיר והשלימו את רכישת הקרקע. דא עקא, לאחר שנרכשה הקרקע והרוכשים ביקשו לממש את זכויותיהם בה גילו כי בהעדר פיתוח ותשתיות באתו איזור לא ניתן יהיה לקבל היתר בניה בעתיד הנראה לעין. הרוכשים תבעו את העירייה בשל יצירת "מצג שווא רשלני" ודרשו השבת מלוא סכום העסקה מאחר ולטענתם לו יודעים היו מצבם האמיתי של המקרקעין לא היו מתקשרים בעסקה ורוכשים אותם.
בפסק-דינו של בית-המשפט[2] נקבע כי
"רשות מקומית חבה חובת זהירות, ברמה העקרונית, כלפי הציבור הפונה אליה לקבלת אינפורמציה. תמציתה של חובה זו הינה, כי הרשות המקומית וכל הפועלים מטעמה חבים חובה שלא להתרשל באספקת המידע אותו הם מתבקשים לספק ועליהם לנהוג בזהירות סבירה ולספק מידע אמיתי, מדויק ומהימן, מקום שניתן לצפות כי מבקש המידע יסמוך עליו ויפעל על פיו"[3]
עוד קבע בית-המשפט כי לרשות מקומית
"חובה למסור מידע לכל המעוניין בקרקע. חובה זו הוטלה על רשות התכנון המקומית כמי שברשותה מאגר מידע הנאסף ונשמר על ידה, אגב מילוי תפקידה. בקיום חובה זו על הרשות לפעול, כאמור, בזהירות סבירה תוך צפייה כי המבקשים יסתמכו על המידע הנמסר להם על ידה"
בית-המשפט הוסיף וקבע באשר לאופייה של אותה חובה כי
"מדובר בחובה כללית אשר תכליתה להעמיד לרשותו של המעוניין בקרקע מידע מהותי האגור בידי הרשות בקשר לאותה קרקע. בקטגוריה זו של מעוניינים בקרקע נכללים גם רוכשים בפוטנציה של הקרקע המבקשים לקבל מידי הרשות מידע עדכני המצוי אצלה, על מנת שיוכלו לכלכל את צעדיהם על פיו. אכן, מידע כזה עשוי להשפיע על עצם נכונותם לבצע את עסקת הרכישה וכן על התנאים אשר לפיהם תתבצע העסקה, לרבות המחיר. טענתה של העירייה כי יצאה ידי חובתה על פי ס' 119א לחוק התכנון והבניה, בכך שציינה בדף המידע את התוכניות החלו על החלקה ואת זכויות הבניה בה, אין לה עיגון בלשון הסעיף ואין לקבלה נוכח תכליתו של הסעיף להעמיד לרשות המעוניין בקרקע מידע מהותי, אמיתי ומהימן האגור בידי הרשות. מידע כזה אינו יכול להצטמצם לציון התוכניות החלות על החלקה ולציון זכויות הבניה על פי אותן תוכניות מקום שבו, כמו במקרה שלפנינו, אין מדובר בפרטיה ודקדוקיה של התוכנית אלא במחסום מהותי ביותר הניצב בפני כל מי שיבקש לממש את זכויות הבניה באזור ולקבל היתר בניה בעתיד הנראה לעין"
עם הגשת התביעה הוסיפה העירייה הערה לתדפיסי המידע המופקים על-ידה לפיה לא יינתנו היתרי בניה בעתיד הנראה לעין. אותה הערה שכנעה את בית-המשפט כי ניתן היה, במאמץ קל בלבד, למנוע את הטעייתו של הציבור המסתמך על המידע.
נקבע כי התובעים זכאים
"לפיצוי בגין ההפרש שבין המחיר אותו שילמו למוכר עבור החלקה על פי חוזה המכר ובין שוויה הריאלי של החלקה באותו מועד, דהיינו במועד שבו הציגה בפניהם העירייה, על דרך המחדל, מצג שווא רשלני שעליו הסתמכו, באשר לזמינות המימוש של זכויות הבניה"
באותו מקרה חייב את העירייה לשלם לרוכשים סך 245,000$ מתוך 300,000$ ששולמו על-ידם עבור המקרקעין.
במקרה אחר[4] נמצאה הוועדה המקומית אחראית ברשלנות בשל מצג שווא שהציגה בפני הרוכשים. באותו מקרה, הסתמכו הרוכשים על מצג רשלני שנמסר להם באשר להיקף זכויות הבניה במקרקעין אותם רכשו. בדיעבד התברר להם כי היקף הבניה מותר באותם מקרקעין על פי דין עומד על מחצית מן ההיקף שהציגה בפניהם הוועדה. בית-המשפט העליון קבע באותו מקרה כי הרוכשים זכאים לפיצוי מיידי הוועדה המקומית בגין מצג השווא הרשלני שנעשה כלפיהם. עוד נקבע כי אמת המדיה שיש לאמץ לפיצוי הרוכשים בגין אותו מצג מתמקדת בהגנה על אינטרס ההסתמכות והפיצוי מן הדין כי ישקף את ההפרש שבין המחיר ששולם תמורת המקרקעין בהסתמך על המצג לבין שווים הריאלי של המקרקעין כפי שהיה בעת ביצוע העוולה.
בית-המשפט נסמך על העיקרון לפיו חותרים דיני הנזיקין לפצות את הניזוק על ניזקו הממשי ולהעמידו במקום בו היה אלמלא בוצעה כלפיו העוולה. לפיכך, אין הניזוק זכאי לפיצויי קיום, קרי: להעמדתו במצב בו צפוי היה לעמוד לו המצג שהוצג בפניו היה נכון, אלא לפיצוי הסתמכות בלבד, קרי: להשבת מצבו לקדמותו. מאידך גיסא אין המזיק יכול להביא בחשבון עליית ערך מאוחרת שחלה לגבי המקרקעין עקב עליית מחירי השוק[5].
מכאן שגם אם כשלתם בעסקת מקרקעין שלא באשמתכם לא תעמדו בהכרח בפני "שוקת שבורה". כאשר האשם נעוץ באחר, ובכלל זה רשויות התכנון עצמן, לא מן הנמנע לשקול קבלת פיצוי מתאים. אם גיליתם שביצעתם עסקה כושלת כדאי לבדוק מה מקורו של המידע השגוי שקיבלתם, האם נעוץ הדבר ברשלנות שלכם או באשמו של אחר המצוי בין המסמכים

[1] סעיף 119א לחוק התכנון והבניה, תשכ"א-1965
[2] ת.א. 11/98 (מחוזי-ת"א) נקר ואח' נ' עיריית פתח-תקוה, פסק-דינה של כב' השופטת אסתר חיות מיום 9/3/04
[3] ע"א 209/85 עיריית קריית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב (1) 190; ע"א 324/82 עיריית בני ברק ואח' נ' רוטברד ואח', פ"ד מה (4), 102
[4] ע"א 5610/93 יוסף זלסקי ואח' נ' העדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, פ"ד נא (1) 68
[5] וראו גם ע"א 5664/93 זהבה כנען נ' united states of america פ"ד נא (1) 114, 138-139; רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510, 522-524