הוצאתם את הרכב מהמוסך וזמן קצר לאחר מכן חזרה התקלה על עצמה? אירע כשל חמור נוסף שעל המוסך היה להבחין בו? לא זו בלבד שעומדת לכם עילת תביעה אלא שנטל הראיה מונח על המוסך להוכיח כי לא התרשל.
המחוקק ובתי-המשפט ראו לנכון, ובצדק, להקל על תובע במקרים מסוימים ולהטיל, לשם ייעול ההליך ועשיית צדק, את נטל הראיה דווקא על הנתבע (המוסך). הדוקטרינה הרלוונטית הינה "הדבר מעיד על עצמו" (או "הדבר מדבר בעדו") ועומדת בניגוד לכלל הרגיל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". לשון החוק[1] קובעת לעניין זה כי
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה"
באחד המקרים[2] הגיש תובע תביעה כנגד מוסך בה עתר לחייבו בפיצויי נזיקין בשל נזק שגרמה לרכבו שעה שתוקן הרכב עקב תאונת דרכים. לטענת התובע, מסר הוא את הרכב למוסך לשם תיקוני פחחות לאחר תאונה. לגרסתו, ימים ספורים לאחר מכן תוקן הרכב ונמסר לו, אך לאחר נסיעה קצרה של 5 דקות לערך על כביש מהיר נדם הרכב. הרכב הובל שנית למוסך ובירור קצר העלה, כי אחד מעובדי המוסך הציב שלא כהלכה צינור מים שפורק לצרכי התיקון. צינור זה נגע ברצועת המנוע ובעת הנסיעה חתך גלגל הרצועה את צינור המים ומי קירור המנוע התרוקנו תוך עת קצרה. עקב כך, התחמם המנוע חימום יתר ונתפס כך שהיה צורך בהחלפתו.
באותו מקרה ניסה המוסך לתקן הרכב משך כ–15 ימים אך נכשל. התובע העביר את הרכב למוסך המרכזי, שם בוצעו עבודות לשם החלפת המנוע. התובע נשא בהוצאות כבדות בשל התיקון. בנוסף, נאלץ התובע לשכור רכב חלופי למשך חודש ימים. לטענת התובע רשלנות המוסך היא שגרמה לנזק ולכן עליו לפצותו.
המוסך כפר בטענות התובע וטוען כי התובע הודיע לו כי הרכב התחמם ואינו יכול לנסוע, תוך שהוסיף כי צינור המוביל לרדיאטור נקרע, ואזלו ממנו המים. הרכב הובא למוסך – כך לשיטת המוסך, וזה האחרון החליף את הצינור הקרוע והוסיף מים לרדיאטור. ברם, ניסיונות להתנעת הרכב כשלו.
המוסך טען כי תיקון הרכב שבוצע על ידו, לא הביא לגרימת נזק מאוחר יותר. הוא כפר בצורך בהחלפת מנוע מחמת חימום היתר. 
בית-המשפט התרשם לחיוב מעדותו של התובע. הוא העיד ללא היסוס, באופן בוטח ולא חשש להשיב לשאלות. עוד ציין בית-המשפט כי גרסתו העובדתית של התובע משתלבת ונתמכת היטב במרקם הראיות החיצוניות שהובאו.
לעומתו, עדי המוסך ניסו להרחיק עצמם ככל האפשר מאחריות לאירוע ובעיקרם של דברים, סותרים המוצגים שהוגשו את עמדתם באשר למועדי ההתרחשויות. הם נמנעו מהצגת ראייה שהייתה (ועודנה) מצויה ברשותם (יומן רישום כלי הרכב הנכנסים), ראייה שבכוחה היה לאשר את גרסתם לגבי המועד בו הוחזר הרכב למוסך. מי שמחזיק בידיו ראייה כה חשובה ומהותית התומכת בגרסתו, קבע בית-המשפט, ימהר להציגה ולא יצניע אותה. דווקא הסירוב להציג את היומן בו מדובר מלמד, כי חשיפתו הייתה ממוטטת את הגרסה הנטענת.
התובע לא הביא לראייה חוות-דעת מומחה לשם הוכחה, כי צינור המים נקרע בגין העובדה שהורכב על-ידי המוסך באופן בלתי נכון לאחר החלפת הרדיאטור, וכי עקב קריעת הצינור התחמם המנוע חימום יתר עד אשר חדל לפעול בשל כך. המוסך ביקש לקבוע, כי בשל כך לא עלה בידי התובע להוכיח את אחריותה או את נזקיו הנטענים. חרף זאת קבע בית-המשפט כי  מקובלת עליו גרסה העובדתית, כי צינור המים המוביל לרדיאטור היה קרוע. למעשה, לא כפרו בכך עדי המוסך. הם אף הודו בכך שהצינור שנמצא קרוע, הוחלף. פשיטא שעקב קריעת הצינור, התרוקנו מי הצינון שברדיאטור, עובדה שהביאה לחימום היתר במנוע ולהפסקת פעולתו (התכתו, למעשה, בשל ההתחממות). דבר זה אינו טעון ראייה מפי מומחה והוא מן המפורסמות, קרי: עניין הידוע ומוכר להדיוטות.
אין חולק, קבע בית-המשפט, כי הרכב טופל בידי המוסך וכי זה הודיע לתובע, כי רכבו תוקן כהלכה וכי הוא רשאי ליטול אותו. התובע אכן נטל את הרכב מן המוסך. אלא שדקות מעטות לאחר מכן חדל מנוע הרכב לפעול. בנסיבות אלה מוטל הנטל על המוסך להראות, כי התקלה שארעה איננה קשורה בטיפול שביצע ברכב. כאשר נמסר הרכב לתובע כשהוא תקין, אין זה מתקבל על הדעת שלפתע פתאום כחלוף דקות ספורות יחדל מנוע הרכב מפעולה. אין זו דרכו של רכב לצאת תקין ממוסך וכעבור עת קצרה להפסיק לנסוע, מחמת "היתפסות" המנוע.
במקרה זה דווקא המוסך (הנתבע!) הוא זה שהיה צריך להראות כי לא התרשלותו-שלו היא שגרמה ל"היתפסות" המנוע. המוסך לא הרים את הנטל האמור ולא הראה כי ידיו נקיות. לפיכך נקבע כי המוסך נושא אפוא באחריות לאירוע האמור.
לפיכך חויב המוסך ב-70% מהוצאות התובע (לאחר שיוחס לו אשם תורם בשיעור 30% משלא הבחין בהתראות לוח המחוונים ברכב) בתוספת הוצאות משפט.
נראה כי ראוי היה שבתי-המשפט יישמו את דוקטרינת "הדבר מדבר בעדו"[3] ביד רחבה יותר ובמיוחד כאשר עסקינן בנושאים טכניים בעייתיים המצויים מעבר לידיעתו של האזרח הממוצע. הדרישה לשימוש בחוות-דעת מומחים להוכחת עניין שבמומחיות מן הראוי שלא יעשה בה שימוש דווקני. מאחר ונטל הראיה במשפט אזרחי הינו מאזן הסתברויות גרידא (51%) אזי די בהטיית המאזן בחינת "טבע הדברים" ואין צורך בלמעלה מכך. שימוש ראוי (לא שימוש יתר) בדוקטרינה האמורה יביא בהכרח לייעול ההליכים, קיצורם וככל הנראה גם עשיית צדק משופרת

[1] ראו הערת שוליים מס' 68
[2] ת.א. 132734/01 (שלום-ת"א) פרופר יולי נ' מוסך המרכבה (חולון 1992) בע"מ, פסק-דין מיום 20/2/03
[3] סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968