בהצפות המתרחשות כמעט מדי שנה בתחומי הרשויות המקומיות (בחלקן יותר מבאחרות) נותרו רבים כשרכושם ניזוק והם חסרי אונים. להבדיל מדרכי הפעולה בהן מומלץ לניזוקי ההצפות לנהוג[1] נדון בפרק זה, על קצה המזלג, באחריותן המשפטית של הרשויות המקומיות לאותן הצפות.
בשנת 1991, כמו גם בשנת 2003, פקדו את ישראל גשמי זעף. במקרה שהיה הוצף משרד ובעליו תבעו את העיריה בגין נזק שנגרם להם בשל ההצפה. באותו מקרה קבע בית-המשפט כי העיריה התרשלה בקיום חובותיה כלפיהם, וכי היא חייבת לפצותם. בית-המשפט הבהיר כי חבותה של העיריה על-פי דין לדאוג, בין היתר, לתקינותה ולפעולתה המסודרת של מערכת התיעול והניקוז. נקבע כי כאשר מדובר בליקוי שיסודו בגורמים חיצוניים למערכת הניקוז, כגון בשל היסחפות פסולת אל פתחיה, יש לבחון האם צריכה היתה העיריה לצפות תקלה כגון זו, והאם ניתן היה לקדם תקלה שכזו באמצעים טכניים והנדסיים אלה או אחרים, על מנת למנוע פגיעה מתושבי הסביבה או לצמצם סיכון פגיעה שכזה.
יכולת הציפיה אינה מותנית בהתרחשותו של נזק קודם שיצביע על התממשות סיכון, אלא די בידיעה שסיכון לנזק קיים כאפשרות ריאלית וסבירה, בין אם קיים ליקוי במערכת, ובין אם מדובר במערכת שאינה מסוגלת לתפקד בהתקיים נסיבות מסויימות, אך צפויות. בית-המשפט הוסיף וקבע כי חלה חובה על העיריה לצפות אפשרות של נזק, כי מוטלת על העיריה ובה להבטיח את שמישות המערכות בכל עת. באותו מקרה ידעו, כך נקבע, אנשי המקצוע של העיריה בתחום הניקוז שהמים יתנקזו למקום הנמוך וישאו עימם פסולת שתחסום את פתחי הניקוז ויביאו להצפה, ואין העיריה יוצאת ידי חובתה בניקוי הפתחים אחרי ההצפה, אלא מוטלת עליה חובה למצוא פתרון הנדסי סביר שיקדם את הסיכון, ימנע אותו או לפחות יצמצמו.
נקבע כי משלא הוכיחה העיריה (ונטל הראיה עליה הוא ולא על התובעים) כי היא מתגברת את תדירות ניקוי הרחובות לקראת הגשמים, או הציגה פתרונות טכניים שיצמצמו את סיכון ההיסתמות של הפתחים, הרי היא לא יצאה ידי חובתה. בית-המשפט דחה את טענת העיריה כי התרחש ארוע טבע חריג של גשם חזק דוגמת זה שהיה, וכן את טענתה כי היתה חובה על המתגוררים מתחת למפלס פני המדרכה, לבנות לעצמם דייק, קירות מגן וסכרים כדי להגן על רכושם. נפסק, כי תושבים כאלה, רשאים להניח, לפחות כל עוד לא ניזוקו בפועל, שהעיריה אמנם נוקטת באמצעים מתאימים כדי להגן עליהם ועל רכושם, אין הם מחוייבים להשקיע כספים למניעת סכנה שכזו, אף לא לדאוג, כמעשה שבשיגרה, להרים את פריטי הרכוש שבתוך חצריהם לגובה, שמא יוצפו החצרים במים.
עוד קבע בית-המשפט כי נטל ההוכחה עבר אל העיריה בשל שניים אלה: הצפת הביוב ברחוב הנדון היתה תופעה נפוצה במיוחד ולעירייה היתה ידיעה בלעדית על מצב מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה. שני הגורמים הנ"ל עניינם בשני מכלולים ראייתיים שתוצאתם היא העברתו של נטל הבאת הראיות. הנושא הראשון עניינו בהוכחת הרשלנות באמצעות ראיות נסיבתיות – באותו מקרה הראייה הנסיבתית להתרשלות העירייה היא, כאמור, עובדת קיומן הממושך והחוזר ונשנה של ההצפות, שמשמעותה אי נקיטת צעדים סבירים כדי למנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל אובדן נוחות הפוגע באנשים. זאת כאשר העירייה צריכה היתה, בנסיבות המתוארות, לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להיפגע מתופעת הצפת הרחוב. תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע (העירייה), היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי  שיהא  בה  כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות.
לעירייה ולא לתובע ידיעה בלעדית בדבר גורמי התופעה. לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה  הסדירה,  ולה  נגישות בלעדית אליה. כלל זה, כאמור, מעביר על שכם הנתבע את נטל הבאת הראיות, ועליו לעורר ספק בלב בית-המשפט באשר לקיומו או אי-קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו הייחודית.
במקרה אחר[2] הודתה העירייה בהצפות הביוב השכיחות ברחוב הנדון, ואף הדגישה כי נתנה עדיפות לשחרור סתימות כאשר נמסרה לה הודעה על כך. שם טענה העירייה כי מקורן של הסתימות בהתנהגות התושבים, המשליכים חפצים שונים לבתי השימוש. נקבע כי בהסברים אלה לא יצאה היא כדי חובת ההוכחה שהוטלה עליה. הפעולות שנקטה לא היו אלא מתן תרופה זמנית לבעיה מתמשכת. תקלה חוזרת ונשנית לאורך תקופה של שנים מצביעה על צורך בטיפול יסודי שאינו יכול לבוא על תיקונו על ידי פתרונות ארעיים ושטחיים, מזמן לזמן. נקבע כי העירייה לא הראתה כי נקטה בצעדים, במסגרת התקציבית שלה, לסילוק הבעיה באופן יסודי, כגון באמצעות טיפול בצנרת או בדרכי הניקוז.
לפיכך קבע בית-המשפט כי
"אין לה לעירייה להלין אלא על  עצמה  בגין  סתימת המערכת. העירייה היא האחראית, מכוח החוק, לתיפעולה, שמישותה ותקינותה של מערכת הביוב שבתחום שיפוטה, כמו גם לשמירת נקיונם ועבירותם של הרחובות אשר בתחום זה"
בכל המקרים שנזכרו חויבו הרשויות המקומיות לפצות את התושבים עבור נזקיהם. גם לרשויות הניקוז אחריות לנזקי הצפה במקרים רבים ובמקרים אלה יחלק בית-המשפט את ה"אשם" בין העירייה הרלוונטית לרשות הניקוז.
נראה כי הפסיקה הנזכרת דלעיל מהווה יישום ראוי ונאות של עקרונות "הכיס העמוק" וה"שוקל הטוב ביותר". כאשר הראשון עוסק בהשתת הנזק על מי שביכולתו לשאת בו בצורה טובה יותר ודרך כלל כאשר עסקינן בנזקים מסוג זה תיטיב הרשות להתמודד ענם טוב יותר מאשר האזרח. העקרון השני עוסק בגורם שיכול היה, במידה רבה יותר, למנוע הנזק. גם בהתייחס לעקרון זה אין ספק כי לרשויות המקומיות ידע, מידע וכלים להתמודד עם תקלות מערכות הניקוז ופגעי מזג-האויר ולצפותם במידה טובה יותר מהאזרח. העלאה אוטומטית כמעט של טענת בדבר כמות משקעים "חריגה" אין בה כדי לפטור הרשויות המקומיות ויתר הגורמים הממונים מאחריותם שעל-פי דין ומחובתם לפצות האזרח הקטן על נזקיו

[1] ואשר נידונה בהרחבה בפרק הרלוונטי
[2] ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, פסק-דין מיום 26/9/89