מה קורה כאשר אתם מחליקים בעבודה, במדרכה העירונית, במרכז הקניות, בבית הספר או במרכז הקניות? מי צריך לפצות אתכם במידה שנגרם לכם נזק? בית המשפט הכריע במקרים רבים בנושא זה כאשר הגוף האחראי למפגע סירב להכיר באחריותו לכך ולא שילם פיצויים לנפגעים. במקרים מסויימים, אגב, האחריות של המחליק. להלן כמה מקרים.
במקרה שהיה[1], עבד התובע במפעל הנתבעת במחלקת אחזקה. לשם ביצוע משימה לקח התובע סולם מתכת והעמיד אותו כך ששלבי הסולם הופנו לכיון הקיר. מדובר בסולם נפתח שבעת פתיחתו מיוצב על ידי הרגלים התומכות מחד ורגלי הסולם עצמו מנגד.
חצי מיליון שקל פיצויים
התובע טען, כי הסולם לא היה תקין שכן על רגלי הסולם לא היו כיסויים מונעי החלקה. כמו-כן משטח העמידה בראש הסולם היה שבור. בית-המשפט קבע כי היה קושי בפתיחת רגלי הסולם לאור שטחו הקטן של המשטח וכי
"המפעל התרשל משהעמיד לרשות התובע משטח בלתי מתאים לביצוע הפעולה ונמנע מהצבת עובד נוסף שיסייע לו"
עוד נקבע כי
"המפעל לא סיפק לתובע סולם מתאים לעבודה, לא סיפק לו עזרה כנדרש ולא ניתנו לו הוראות הבטיחות הנדרשות כדי להבטיח שעבודה פשוטה יחסית כשל החלפת נורה תעבור בשלום ללא כל פגיעה בעובד"
עם זאת, ציין בית-המשפט גם כי
"אין ספק שכל עובד יכול וצריך לצפות כי הצבת סולם על משטח כה קטן עלולה לסכן את המשתמש. צפוי היה שעובד סביר יבקש עזרה ולו גם מעובר אורח. מאידך, יש לזכור בעת חלוקת האחריות שבין עובד למעבידו כי ההלכה קובעת שאין לדקדק באשמו של העובד כמו עם המעביד"
הודגש כי על המעביד לצפות שעובד ישתדל לבצע את עבודתו גם נוכח העדרם של אמצעים נאותים, ובסופו של דבר נפסק כי האשם המלא רובץ לפתח המעביד שחויב לשלם לעובד כחצי מיליון שקל.
החליקה בבית הספר
במקרה אחר[2] שיחקה תלמידת בית-ספר, בשעות ההפסקה על מבנה מדרגות שהיה ממוקם בבית הספר, החליקה ונפגעה בחוליות הגביות.
מתיאורה של התובעת עולה, כי היא נכנסה למבנה המדרגות הגבוהות ממהלך המדרגות הטרפזיות, והחלה לקפוץ, ברגליים סגורות, מן המדרגה הגבוהה השניה מלמעלה לשלישית מלמעלה. קפיצה זאת עברה בשלום, ואז קפצה שוב מן המדרגה השלישית מלמעלה לתחתונה והחליקה וקבלה מכה חזקה בישבן ובגב, עד כי לא יכלה לקום לבדה.
במקרה זה קבע  בית המשפט כי אין ספק שעל המדינה, שאחראית על מערך המורים בבית הספר, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התלמידים הלומדים בבתי הספר שבפיקוחה.
בית-המשפט ציין כי
"יש לומר, שחובתם של אנשי חינוך, בדומה לחובתו של הורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני והן מפני פגיעתו של הקטין באחרים, לרבות פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של חובה זו עומדת ההשקפה שהקטין לא פיתח את אותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת, שישנם אצל בגיר
 בנוסף יש לקחת בחשבון נתונים כמו שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים מבלי להעריך סכנות וסיכונים, וכן את גופו החלש של הקטין, דבר החושף אותו ביתר שאת לפגעי העולם הסובב אותו"
נקבע, כי המועצה המקומית חבה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, שכן היה עליה לצפות משחקי ילדים על המדרגות, ואת הסיכון שינבע מכך לילדים בשל היות המדרגות הגבוהות חלקלקות. זהו מסוג הסיכונים שהחברה רואה מקום למנוע, בשל ההסתברות הגבוהה לגרימת נזק חמור, ושעה שקיימים אמצעים זולים ופשוטים יחסית למנעם, כמו הדבקת פסים מונעי החלקה בשולי המדרגות, כפי שנעשה בפועל לאחר התאונה.
בית המשפט קבע, כי המועצה המקומית הפרה חובת זהירות קונקרטית זו, ביצרה סיכון בלתי סביר הנעוץ בעצם מבנה המדרגות הגבוהות, בשל גובהן הרב יחסית לילדים שעשו בהם שימוש, והיותן חלקלקות. לפיכך חויבה המועצה המקומית הרלוונטית לשלם לתובעת כ-135,000 ₪.
בית המלון לא אחראי
במקרה אחר שהוכרע[3] בבית-המשפט נקבע דווקא כי המלון (גולדן טוליפ) אינו אחראי לנזקי החלקה. באותו מקרה לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי התובעת החליקה ונפלה במהלך הליכה על רצפת החמאם. כן לא היתה מחלוקת כי הרצפה היתה רטובה ממים. התובעת טענה כי המלון נהג בחוסר זהירות וכי התרשל משלא הניח משטחים מונעי החלקה ו/או שטיחים מונעי החלקה, על אף, כי ידע שמדובר בשטח בו פזורים מים וקיימת סכנת החלקה וכן כי לא דאג לשילוט המזהיר שקיימת סכנת החלקה וכי אין להשתמש בחומרי סיכה ועוד, לא התקין ידיות אחיזה באזור היציאה מהחמאם.
לעומתו טען המלון כי המקרה המצער שנגרם לתובעת נבע מהסיכונים הטבעיים שבכניסה לחמאם שמטבעו ריצפתו רטובה. הטענה היתה שסכנת החלקה במקום שריצפתו רטובה דרך קבע איננה מטילה חובת זהירות קונקרטית מיוחדת על בעל המקום.
 באותו עניין קבע בית-המשפט כאמור כי מעדות התובעת עולה, כי ידעה על הסכנות הקיימות בחמאם והשימוש במים וסבון, עוד העידה, כי אין זה ביקורה הראשון בחמאם ולכן ידעה ויכלה לצפות ממה עליה להיזהר. באשר לאיפיונו של גורם ההחלקה: ההלכה מבחינה, לעיתים, בין שני אלה: בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו "אינה טבעית" במקום ההחלקה.
בתאונה דומה שאירעה במלון קבע[4] בית-המשפט כי הנהלת המלון אחראית כלפי האורחת שהחליקה ונפצעה בשל העדר פסי מניעת החלקה במקום. באותו מקרה נקבע כי
"בית מלון, בין אם הוא מחזיק או הבעלים במקרקעין - חלה עליו חובת זהירות מושגית לטובת אורחי המלון והמבקרים בו. אין בית המלון ואורחיו 'זרים זה לזה'. הבעלות או ההחזקה במקרקעין בית המלון... יוצרת זיקה בינו לבין הסיכונים הנוצרים בבית המלון שבשליטתו. זיקה זו יוצרת חובת זהירות מושגית.
אמנם לא ניתן לחייב בית מלון באופן אבסולוטי ובאחריות מוחלטת כלפי אורחיו בגין כל נזק שנגרם להם לטענתם, אולם על בית המלון לנקוט באמצעי זהירות סבירים ומקובלים על מנת להבטיח את שלום אורחיו. אמנם לא כל החלקה או נפילה הנה תוצאה של מחדל מצד גורם כלשהו, ואמנם לא כל תאונה נגרמת כתוצאה מרשלנות של צד אחר. יש תאונות שאינן נגרמות אלא קורות, ובגינם חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת[5].
קביעת חובת הזהירות הקונקרטית של... בית המלון, תלויה בשאלה האם היה באפשרות בית המלון לנקוט בפעולה כלשהי או נוספת, כאמצעי זהירות על אלה שנקט בהם. התשובה לכך חיובית.
מן הראיות שהוצגו בבית-המשפט עולה כי הכבש כמו גם לובי המלון, לא היו מרוצפים מחומר מונע החלקה, על הכבש לא היו מודבקים פסים מונעי החלקה שעלותם נמוכה, מקדם גובה השיפוע של הכבש לא עמד בתקנים הנדרשים, ונעדר ממקום הכבש מאחז יד, הגם שהיו ברצפה חורים מוכנים להתקנתו. עובדה היא כי לאחר התאונה הוסף מאחז יד, הודבקו פסי הדבקה למניעת החלקה ואורכו של הכבש שונה"
באותו מקרה חוייב בית-המלון בפיצוי הנפגעת בסך של כחצי מיליון שקלים

[1] ת.א. 2387/97 (שלום-חיפה) ברקון משה נ' תרו תעשיות רוקחית בע"מ, פסק-דינו של כב' השופט ר. סוקול מיום 6/8/03
[2] ת.א. 66222/01 (שלום-ת"א) 30/1/03
[3] ת.א. 4960/01 (שלום-י-ם) 8/8/03
[4] ת.א. 118825/00 (שלום-ת"א) יהודית גולדברג נ' מלון בריזה אילת, מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסק-דינה של כב' השופטת דליה מארק-הורנצ'יק מיום 12/1/04
[5] ע.א. 145/80 ועקנין נ. מועצה מקומית בית שמש ואח', פד"י לז(1) 113 מפי כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק