תאונות רבות מתרחשות מדי יום בבתי-הספר השונים במיוחד בשעת ההפסקות. תלמידים שנפגעו בשעות הלימודים זכאים בדרך-כלל לפיצוי מבית-הספר, משרד החינוך והחברת הביטוח הרלוונטית. כאשר נגרם נזק של ממש כדאי יהיה לרוב לקבל ייעוץ מקצועי בטרם מתן הסכמה להצעת הפיצוי של אותם גורמים. במקרים רבים התברר, בדיעבד ובאיחור, כי הנזק שהוסב למעשה לתלמיד חמור בהרבה ממה שנחזה להיות בתחילה או כי הפיצוי שניתן נמוך, במידה משמעותית, מזה שעשוי היה להיות משולם.
בית-המשפט התייחס[1] לכללי הפיקוח החלים על בתי-ספר בכל הנוגע לשמירה ואחריות על התנהגות התלמידים הנמצאים במשמורתם בקובעו כי
"(א) מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון, הנובע ממנו, וכיוצא באלה.
(ב) בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות לאור הנתונים מן הסוג המוזכר בסעיף (א), אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא, כאמור, בקרבת מקום.
(ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים.
(ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח"
במקרה שהיה[2] למדו התובעים (קטינים בני 14 לערך) בבית-ספר בירושלים. במהלך הפסקה בלימודים, שיחקו התובעים במוט אלומיניום ארוך אשר פגע בחוטי מתח גבוה שנמצאו מעל גדר בית הספר וכתוצאה מכך התחשמלו. התאונה ארעה בשטח שמחוץ לגדר שהקיפה את בית הספר וכל אחד מהתובעים נפגע בגופו כתוצאה מההתחשמלות.
בפני בית-המשפט טענו התובעים כי בית-הספר ומשרד החינוך אחראים כלפיהם מכח עוולת הרשלנות וכי אלה הפרו את חובת הזהירות כלפיהם בכך שלא דאגו כי יהיה מורה שישגיח עליהם בעת ההפסקה וכן בכך ששער בית הספר היה פתוח בהפסקות, התלמידים היו נוהגים לשחק בהפסקה מחוץ לבית הספר וכן בכך שלא מנעו את יציאתם מבית הספר ולא הזהירו אותם באשר לסכנות שביציאה למשחק בשטח הסמוך לבית הספר.
בית-המשפט קבע, במסגרת פסק-הדין, כי מהראיות שהובאו בפניו עולה בבירור כי
"סדרי הבטיחות והשמירה על תלמידי בית הספר בכלל ובמיוחד בכל הנוגע לשמירה בהפסקות היתה לקויה ורשלנית בצורה חמורה במיוחד. התובעים העידו ועדותם בעניין זה לא נסתרה, כי הם היו נוהגים, כדבר שבשגרה, לצאת בהפסקות מחוץ לשער בית הספר ולשחק במקום שהיה צמוד לבית הספר. עוד התברר כי השער ממנו יצאו התלמידים היה פתוח משך כל שעות היום"
נקבע כי
"הנתבעים התרשלו בחובתם לשמור על ילדי בית הספר בכלל ועל התובעים בפרט. הוכח כי אחד השערים של בית הספר היה פתוח בשעת ההפסקות, כי הילדים היו נוהגים לצאת מהשער ולשחק במתחם הסמוך לגדר בית הספר וכי המורה שהיה אמור להיות נוכח בחוץ ולשמור על הילדים לבל יצאו מבית הספר, לא היה נוכח במקום.
עוד הוסיף וקבע בית-המשפט כי
חובת המורים לשמור על ילדים בעת ההפסקה ולפקח על מעשיהם היא חובה אלמנטרית וברורה. על המנהל והמורים לוודא כי בית הספר יהיה מקום מוגן ובטוח עבור התלמידים וכי בשעת ההפסקה הם יוכלו לשחק במתחם סגור וללא סיכונים וכי המורים ישגיחו עליהם בדרך אפקטיבית שתבטיח את בטחונם"
בית-המשפט קבע כי
"לבית-הספר היתה חובה להשגיח על התובעים ולצפות במתרחש בעת ההפסקה, כדי למנוע פגיעה בהם. בית-הספר הפר את חובתו כלפי התלמידים ולא נקט מבעוד מועד אמצעים סבירים. מדובר בתאונה שארעה בעת שהתובעים שיחקו במוט שניתן היה למנעה בקלות יחסית, תוך צפייה במתרחש, אם - כמתחייב - היה נמצא מורה בסביבתם הצופה בהם ומשגיח על משחקם"
באותו מקרה נקבע כי מדובר בבית-ספר המקבל תקציבים ממשרד החינוך, רשיונו ניתן לו ממשרד החינוך ומשרד החינוך מפקח עליו מהבחינה הבטיחותית ומבחינות רבות נוספות. חובת רשיון לבית ספר קבועה בחוק[3] ומכח החוק מוקנות למשרד החינוך סמכויות פיקוח רחבות היקף. חובתו של משרד החינוך כלפי ציבור התלמידים נגזרת מהזכות לחינוך ועל משרד החינוך לדאוג כי התלמידים ילמדו במוסדות בטוחים ובטיחותיים. בהעדר פיקוח יש לראות גם את משרד החינוך אחראי כלפי התלמידים (התובעים) שנפגעו בתאונה.
הנתבעים מצידם טענו בפני בית-המשפט כי התלמידים (התובעים) נושאים באשם תורם בשיעור של 45% (לפחות) בכך שיצאו משטח בית הספר בניגוד לאיסור מפורש ובכך שהרימו את המוט סמוך לקווי מתח גבוה מבלי לשים לב לסיכונים הנובעים ממעשיהם. טיעון זה יש לקבל בחלקו. בקביעת מידת הזהירות הנדרשת מקטין יש להתחשב בגילו הצעיר של הקטין, בנסיון חייו המוגבל ובנטייתם של נערים קטינים להמשך אחר דברים אסורים ומסוכנים.
לעניין זה נאמר[4] כבר כי
"העובדה כי אין לקטינים התבונה הדרושה כדי לנקוט בזהירות המקובלת על אדם מבוגר ממוצע מטילה על כל אדם הבא במגע עם קטין את החובה לכלכל את צעדיו בכושר הלקוי הזה. התוצאה המעשית מכך היא כי, במקרה של רשלנות מצד מבוגר ותרומת רשלנות מצד קטין נושא הראשון בחלק רב של האשמה"
בית-המשפט הוסיף באותו מקרה כי
"במקרה זה עולה בבירור כי האשם העיקרי לתאונה נעוץ במעשים ובמחדלים של הנתבעים. עם זאת, אין הצדקה לפטור את התובעים מכל אחריות לתאונה. מדובר בנערים בגיל 14 ששיחקו במהלך הפסקה במקום הסמוך לבית-הספר. חלק מהתובעים אישרו כי ראו את חוטי החשמל לפני התאונה, אולם טענו כי לא היו מודעים לסכנת ההתחשמלות. שימוש במוט מתכת והרמתו כלפי מעלה במקום שבו נמצאים חוטי חשמל מטיל אשם תורם על התובעים, זאת גם אם לא היו מודעים לחלוטין לסכנות הטמונות במעשה. אכן החובה להשגיח על התלמידים ולהתריע מפני סיכונים מוטלת על בית הספר ועל המורים הממונים על התלמידים, עם זאת היה מקום לצפות גם מן התובעים למידה מינימלית של אחריות למעשיהם"
בשל כך ייחס בית-המשפט לתובעים הקטינים אשם תורם לתאונה בשיעור של 15%, קרי: פיצוי בשווי 85% מנזקיהם.
נקבע כי הוראות הבטיחות[5] שניתנו לתלמידים בכל הנוגע ליציאתם משטח בית הספר למשחקים נותרו כאות מתה ולא זו בלבד שלא היה כל פיקוח על ביצועם אלא שבפועל הותרה יציאתם של התלמידים לשחק בשטח הצמוד לבית-הספר. אך ברור הוא כי מחדלם של הנתבעים יצר את הסיטואציה שאפשרה את יציאת התובעים בהפסקה, אל מחוץ לבית-הספר וכי אלמלא מחדלם זה לא היתה קורית התאונה.
בית-המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתלמידים הנפגעים סכומים של כ-700,000 ₪, כ-230,000 ₪ וכ-318,000 ₪ בהתאמה כאשר מכל סכום הופחתו 15% - אשמם התורם של התלמידים.
מעבר להמלצה ברורה מאליה – להזהר, להישמר ולהשגיח על התלמידים כדאי גם להתייחס ברצינות לכל פציעה שהיא (ונפוצות במיוחד תאונות המביאות לשבירת שיניים) ולפנות ללא דיחוי, ומייד לאחר מתן הטיפול הרפואי הראשוני, לייעוץ משפטי מקצועי. הפיצויים שאמורים להשתלם מכוח הדין לא נועדו להעשיר את כיסם של התלמידים או הוריהם כי אם להיטיב נזקיהם. כך עלול הורה, שלא קיבל את הפיצוי המתאים וויתר עליו למעשה בתמורה לפיצוי נמוך יותר, לגלות בעתיד כי הפציעה, הטיפול בה ושיקום הקטין דורשים משאבים כלכליים נכבדים גדולים משסבר בתחילה ואשר לא בהכרח מצויים ברשותו.

[1] ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל
[2] ת.א. 2074/00 (מחוזי-י-ם) ש נ' בית הספר כנסת יהודה, פסק-דינה של כב' השופטת יהודית צור מיום 19/5/03
[3] חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכר טרחת-1969
[4] ג. טדסקי, י. אנגלרד, א. ברק. מ. חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, מהדורה  שניה,  עמ' 245
[5] וראו הוראות פרק 3 "הבטחת הבטיחות בפעילויות בהפסקה ומניעת משחקים מסוכנים" לחוזר מנכ"ל משרד החינוך מיום 1/2/02.