במהלך השנים האחרונות נפגעו אלפי ישראלים מפיגועי תופת שביצעו מפגעים אשר יצאו משטחי הרשות הפלסטינאית. הנזקים שהוסבו לנפש (נכות ומוות) ולרכוש (נזק ישיר לרכוש ונזק עקיף לעסקים) כבדים ביותר ורבים תהו אם ניתן לתבוע פיצויים מהרשות הפלסטינאית ואם יש סיכוי כלשהו לגבותם. נראה כי התשובה ל-2 השאלות גם יחד הינה חיובית.
במספר תביעות שהוגשו נתבעו הרשות הפלסטינאית ויאסר ערפאת עצמו לשלם פיצויים, בגין הנזקים הגופניים והכספיים אשר נגרמו לאזרחי ותושבי מדינת ישראל, במהלך פעולות הטרור והאיבה אשר פקדו את המדינה בשנים האחרונות. התביעות הוגשו על-ידי נפגעי הפעולות עצמם או על-ידי בני משפחותיהם. על האירועים, בגינם הוגשו תביעות, ניתן למנות את מקרה החטיפה והרצח של שני ישראלים אשר שהו במסעדה בעיר טול כרם; רצח חיילי צה"ל על-ידי קצין מודיעין פלסטיני בכפר דרום; רצח קצין מג"ב על-ידי שוטר פלסטיני, שהיה עמו בסיור משותף באזור העיר קלקיליה; רצח אזרח ישראלי שבא לתקן את רכבו בסמוך ליד הכפר בידיה; לינץ' שבוצע בחיילי המילואים בעיר רמאללה; פיגוע באוטובוס תלמידים מכפר דרום; פיגוע באוטובוס קו 5 בתל-אביב; חטיפת נער ממרכז ירושלים ורציחתו ברמאללה. כמו-כן התנהלו תביעות נוספות של חברות ביטוח שטענו לנזקים כספיים, בשל עידוד ואי-מניעה של גניבות כלי רכב רבים מתחומי מדינת ישראל אל תחומי הרשות הפלסטינאית, של אגד ושל חברה לייצור ושיווק תכשיטים התובעות הפסדים מסחריים, אשר לטענתן נגרמו להן בעטיים של מעשי הטרור.
בהחלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט נידונו מספר שאלות ובהן האם הרשות מהווה אישיות משפטית העשויה לתבוע ולהתבע. בית-המשפט ציין כי
"מהסכם הביניים שבא תחת הסכם קהיר, ניתן ללמוד כי הרשות, אשר הוקמה בהתאם להסכם קהיר, הנה הגוף אשר בתקופת המעבר - עד לכינונה של המועצה הפלסטינית - יישא בכל הזכויות, החובות וההתחייבויות, וכן יפעיל את הכוחות והאחריות המועברים. ההסכם מוסיף וקובע כי "סמכות הביצוע של המועצה הפלסטינית תתפרס על כל העניינים שבתחומי סמכותה על-פי הסכם זה או על-פי כל הסכם עתידי אשר יושג בין שני הצדדים להסכם במהלך תקופת הביניים. סמכות זו תכלול... לתבוע ולהיתבע..."
לפיכך קבע בית-המשפט כי הסכמי השלום יצרו למעשה, יש מאין, את הגוף אשר נקרא הררשות הפלסטינאית וגוף זה מהווה אישיות משפטית, העשויה לתבוע ולהיתבע, אשר כוננה כאמור מכוח ההסכמים הדו-צדדיים בין מדינת ישראל לבין אש"פ.
משנמצא כי הרשות היא בעלת כשרות לתבוע ולהיתבע, בחן בית-המשפט האם עומדת לה חסינות מכוח כללי המשפט הבינלאומי הפומבי. לאמור, האם היא זכאית ליהנות מחסינות של ריבון זר, מפני העמדה לדין בפני ערכאות משפטיות של מדינת ישראל. נקבע כי בחינת שאלה זו צריכה להיעשות לא רק על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי, אלא גם ובעיקר על-פי ההכרה של מדינת ישראל, שכן כפי שנוכחנו לעיל, הורתה ולידתה של הרשות נעוצים בהסכמים הדו-צדדיים שבין המדינה ובין אש"פ. אשר על-כן, לעמדתה של הרשות המבצעת נודעת חשיבות יתירה בסוגייה זו.
נקבע כי חסינות המדינה הזרה היא חסינות המוענקת לה מפני הליכים משפטיים אזרחיים במדינה אחרת. הווי-אומר: בתי-המשפט של מדינה אחת אינם זכאים להפעיל את מרותם וסמכות שיפוטם על מדינה ריבונית זרה, אם מוגשת כלפיה במישרין ובלא הסכמתה תביעה אזרחית. משמעותם של דברים היא, כי חסינות זו חלה רק ביחס לפעולות המדינה כשלטון (acta jure imperii), זאת במאובחן מפעולותיה במישור המשפט הפרטי. בית-המשפט קבע כי אופיין של תביעות הנזיקין - ככל שיוכח היסוד העובדתי העומד בבסיסן - נעדר אופי שלטוני דומיננטי, על-כן אף אם זכאית הרשות לחסינות ריבון זר, הרי שזו לא תעמוד לה לגבי פעולות אלו.
בית-המשפט הוסיף וקבע כי מאחר ועניין לנו בתביעותיהם של ישראלים, אשר הוגשו בבית-משפט ישראלי בעל סמכות. הדיון סובב סביב עילות שברוב התביעות מקורן בפעולות אשר מקצתן או חלקן אירעו בשטח מדינת ישראל או באזורים המצויים בשליטתה על-פי ההסכמים. הנזק הנטען נגרם בתחומי מדינת ישראל. היסוד הזר היחיד המשותף לתביעות הוא זהות הנתבעת, קרי - הרשות. בנסיבות אלו, בהן מעשי העוולה בוצעו בתחום הפורום (הישראלי), יש מקום להחיל את הדין הישראלי.
לפיכך נראה כי נפרצה הדרך להגשת תביעות כנגד הרשות הפלסטינאית על הנזקים האדירים הנגרמים לאזרחי מדינת ישראל ולמשק הישראלי מדי יום.
המפתיע הוא כי דווקא גביית הכספים שיפסקו אינה מהווה בעיה שהרי מדינת ישראל מעכבת תחת ידה מליוני דולרים השייכים לרשות. עם קבלת פסק-דין כל שנדרש התובע הוא לגבות הסכום הפסוק לזכותו מהכספים המוחזקים בידי המדינה.