בראשית נובמבר 2003, נדהמה מדינת ישראל לגלות כי מזון תינוקות צמחי של חברת רמדיה, גרם ככל הנראה, בשל העדר ויטמין חיוני, למחלות קשות ואף לתמותת תינוקות. מעבר למקרים הקשים שהגיעו לתקשורת ואשר החלו עושים דרכם לבתי המשפט, קיימים, ככל הנראה, אלפי מקרים נוספים בהם ניזוקו תינוקות בדרגות חומרה פחותות או שטרם ניתן לאבחן את תוצאות הפגיעה בהם.
במקרים רבים, נגרמים נזקי-גוף בשל מוצר פגום שנרכש. המחוקק הישראלי ראה לנכון להגן על הצרכן במקרים אלה. עם זאת, לנוכח תקופת ההתיישנות הקצרה שנקבעה בחוק לעניין זה - 3 שנים בלבד(!), כדאי יהיה לרוב לפעול ללא דיחוי ולעיתים גם כשהנזק טרם התברר במלואו.
חוק האחריות למוצרים פגומים[1] התקבל בכנסת ביום 17/3/80, ועיקרו החמרת אחריותם של יצרנים למוצרים המיוצרים על-ידיהם. ההחמרה מתבטאת בהשתתת אחריות היצרן על קיום פגם במוצר, במקום על קיום רשלנות מצד היצרן, כפי שנדרש מכוח דיני הנזיקין הכלליים. להבדיל מאותם דינים ומהכלל הידוע, לפיו נטל הראיה רובץ תמיד "על המוציא מחברו", הרי על-פי חוק האחריות מתהפך נטל הראיה, קרי: על היצרן להוכיח שלא התרשל ולא על הניזוק להוכיח שהיתה התרשלות.
על-פי חוק האחריות, מוצר הוא פגום בכל אחת מאלה:
"מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף;
בנסיבות העניין, נדרשות אזהרות, הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות, והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר"
החוק קובע, כי "יצרן" הנושא הנושא באחריות הינו
"אדם העוסק למטרות מסחריות בייצור מוצרים או בהרכבתם, לרבות המציג עצמו כיצרן של מוצר במתן שמו או סימנו המסחרי או בכל דרך אחרת; יבואן שייבא לישראל, למטרות מסחריות, מוצר שיוצר בחוץ לארץ או ספק של מוצר שהיצרן שלו בארץ, או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו"
כאמור לעיל, קובע החוק אחריות מוחלטת בשל נזק גוף שנגרם כתוצאה מפגם במוצר. עם זאת, היצרן רשאי להתגונן בטענה כי הנפגע חשף עצמו מרצון לסיכון שבמוצר, אך אינו יכול לטעון לתרומת רשלנות של הנפגע, אלא אם נהג הנפגע בהתרשלות חמורה. לעניין זה, קובעת לשון החוק, כי
"יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר... ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד היצרן" וכן כי יהא ו"נגרם הנזק על ידי רכיב פגום, יהיו אחראים הן יצרן המוצר והן יצרן הרכיב"
החוק מוסיף וקובע כי
"מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי, על פניו, יהיה הספק שלו פטור מאחריות לפי חוק זה אם מסר לנפגע, תוך זמן סביר לאחר דרישתו, פרטים שלפיהם ניתן לאתר את שם היצרן, היבואן או ספק שממנו קנה את המוצר, ואת המען המלא של מקום עסקם"
דרישת ה"צפיות" (היכולת לצפות מראש), הינה אחת מהדרישות שמציבים דיני הנזיקין לשם הוכחת רשלנות, ולפיכך מהווה אחת מהדרישות שייאלץ היצרן להוכיח שלא התקיימו, כדי שלא יחוב בנזק. באשר ליכולת היצרן לצפות את הנזק העלול להיגרם כתוצאה מרשלנותו, נקבע[2] כבר כי לא נדרשת צפייה מדוייקת של האירועים הספציפיים לגבי הניזוק הספציפי. הצפיות הנדרשת, נאמר
"איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד"
במקרה שהתברר בערכאות[3], נפגע עובר בידיו מכימיקלים בהם נעשה שימוש במפעל בשל אלרגיה ממנה סבל. באותו מקרה, נרכשו הכימיקלים ללא הוראות בטיחות, או אזהרות והנחיות בעברית. היבואן עצמו לא הנחה את התובע לגבי אופן השימוש בחומרים, ולא הזהיר אותו מפני סיכונים כלשהם. נקבע, כי המקרה מתאים בעליל לצירוף הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות, כנדרש על-פי חוק האחריות. משאלה לא צורפו, הרי שיש לראות את החומרים כמוצרים פגומים. אף קודם שחוקק החוק, נפסק, כי מוצר שאינו מלווה בהוראות שימוש מתאימות, במקום בולט, שיהא בהן כדי לשמש אזהרה לתודעת המשתמשים בו בפני הסיכונים הכרוכים בו, ייחשב כמוצר פגום[4]. החוק מעניק 4 הגנות בלבד ליצרן כנגד תביעה על-פי חוק האחריות, זאת כאשר:
"הפגם שגרם לנזק נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו; הוכיח היצרן שהמוצר המסויים עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו, חזקה שהנזק נגרם לנפגע על-ידי פגם שנוצר לאחר מכן;
לפי רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית שהיתה בעת שהמוצר יצא משליטתו, לא יכול היה היצרן לדעת שמבחינת התכנון לא עמד המוצר ברמת הבטיחות הסבירה;
המוצר יצא משליטת היצרן שלא מרצונו, והוא נקט באמצעים סבירים למניעת יציאתו משליטתו, ולהזהרת הציבור הנוגע בדבר מפני הסיכון הכרוך במוצר;
הנפגע ידע על הפגם במוצר ועל הסיכון הכרוך בו, וחשף עצמו מרצון לסיכון זה"
חשוב לציין, שחוק האחריות אינו משחרר את היצרן או גורם רשלני אף אם אינו היצרן מחבותם החוקית ואחריותם שעל-פי חיקוקים אחרים דוגמת פקודת הנזיקין, חוק הגנת הצרכן (המטיל למשל אחריות על "עוסק" שלא גילה מידע, שהטעה צרכן וכו'). לאחר תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק האחריות (3 שנים כאמור) לא ניתן יהיה עוד לתבוע מכוח חוק זה בשל נזק גוף.
עם זאת, ניתן יהיה במקרים כאלה לתבוע מכוח דברי חקיקה אחרים כל עוד תקופת ההתיישנות הנוגעת אליהם, לרוב תקופת ההתיישנות הכללית – 7 שנים, טרם חלפה.

[1] חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980
[2] ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר, המוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד יח(4), 701, 712
[3] ת.א. 329/90 מנדיל נ' שיש אשדוד ואח'
[4] וראו לעניין זה ע"א 288/79, עמ' 348