במשפט הישראלי (כמו בכל אמצעי התקשורת) נכתב כבר רבות על זכות השביתה ועל מגבלותיה, על התנגשות האינטרסים בין זכות השביתה לזכויות הניזוקים ממנה. עם זאת, ספק הוא אם נכתב רבות על הזכות להימנע מלשבות. ספק הוא גם אם רבים מהניזוקים בחנו את האפשרות לתבוע נזקיהם מהגופים שאמורים היו לספק להם את השירות ונמנעו מעשות כן בשל שביתות למיניהן.
אין ספק כי זכות השביתה זכות גדולה ונכבדה היא וכי ביסודה עומדות זכויות יסוד רמות מעלה ודרג. הפסיקה הישראלית דנא רבות בזכות השביתה, מגבלותיה והתנגשות האינטרסים שבינה לבין זכויות יסוד אחרות אך נראה שנמנעה מעניין מרכזי שלקיומו נועדה שביתה: הגשמת רצונו הפרטי של השובת.
עמדת היסוד היתה תמיד כי העובד מעונין לשבות והדיון התמצה לרוב בדרכים ובמגבלות אפשרותו לעשות כן אך התעלם מהעובדה כי בארצנו שובתים רוב העובדים, כך נראה, כדי להגן על עצמם, מקום עבודתם ופרנסתם לאו דווקא מפני המעסיק אלא דווקא מפני ההסתדרות. נפוצים עד מאוד הם המקרים בהם עובד אינו מעונין כלל לשבות והשביתה אף מסבה לו נזק כבד שאין הוא מעונין בו כלל אך נאלץ הוא לעשות כן מפחד איבוד מקום עבודתו ומטה לחמו. נראה כי לא זו היתה תכלית ומטרת החוק בהעניקו זכות שביתה נרחבת כל-כך לעובדים. זכות השביתה כשמה כן היא: זכות ולא חובה. והיה ואולץ עובד לשבות הרי מופרת זכות יסוד אחרת שלו והיא חופש העיסוק.
לא ברור אם החקיקה המגבילה את זכות השביתה, אשר יוזמת הממשלה, אכן עומדת לימין העובד ומיטיבה עמו. ברור לחלוטין שלא מאהבת העובדים מקדמת הממשלה יוזמה זו אלא משנאת ההסתדרות אך ייתכן ויש מקום אמיתי לשקול אם אכן רצונם הפרטי של העובדים הוא הבא לידי ביטוי בשביתות המתרחשות במשק חדשות לבקרים. האם בתי-הדין מגנים בעוז על זכות העובדים לשבות או על זכותה של ההסתדרות וארגוני העובדים לאלצם לשבות? שהרי בהקשר להגנת זכות השביתה ניתן לטעון רק במידה שהשביתה הנדונה הינה אכן "זכות" שאחרת אין לה הגנות וכל שיש בה הוא כדי לפגוע בזכויות העובדים.
אם תטענו כי השביתה נועדה להגשים אינטרס ציבורי רחב יותר מעניינו של העובד הבודד הרי ביטלתם את רצונו של העובד בפני הכלל, הפרתם את זכויותיו ופגעתם בזכות יסוד המוקנית לו אשר אפילו דבר חקיקה מפורש יתקשה לפגוע בה מכח חוק יסוד חופש העיסוק. היה ותטענו כי העובד מסרב לשבות מחמת פחד מהמעביד או סנקציות שיוטלו עליו אזי במה טובים ההסתדרות וועדי העובדים מהמעסיק שהרי העובדים שובתים במקרים רבים דווקא בשל פחדם מהסנקציות שיוטלו עליהם אם ימנעו מכך? והרי אם מטרת השביתה להימנע מפגיעה עתידים במשלח ידם, בתעסוקתם ובפרנסתם של העובדים מדוע יש וכיצד ניתן לאלצם לשבות תוך פגיעה מיידית וודאית בשכרם?
נראה כי ההקשר הרלוונטי לעניין צריך להיות דווקא דיני ההגבלים העסקיים. ייתכן ויש למנוע עשיית שימוש לרעה בכוחה של ההסתדרות המהווה הלכה למעשה מונופול בתחום כח-האדם ממש כפי שמוטלות מגבלות על מונופולים בכל תחום אחר. ייתכן והדרך הינה שינוי חקיקתי ולאו דווקא כזה המוצע על-ידי הממשלה. שינוי שגם אם יהא בו כדי לצמצם את כוחה של ההסתדרות יוכל הוא לאפשר חופש בחירה אמיתי או לפחות רב יותר לעובד.
מזה זמן רב נראה כי שירות המדינה מפגר במידה ניכרת אחר המגזר הפרטי ולא לחינם. תקני כח-אדם מיותרים וחסרי תועלת, תקציבים המנותבים בהתאם לגורמי השפעה ולא בהתאם לטובת המערכת ותודעת שירות גרועה (בין היתר בשל קבעון וקביעות מיותרים) הם העומדים בעוכריה של המערכת. דווקא יישום רדיקלי יותר של נורמות הנהוגות מזה שנים במגזר הפרטי (אם לא הפרטה מוחלטת) עשויים לקדם את המערכת הארכאית כך שהציבור, שעבורו הוקמה אותה מערכת מלכתחילה, יוכל לחיות עמה ואולי אף להפיק ממנה תועלת אמיתית כלשהי.
ראוי היה אף להתייחס לאותן שביתות אף מהיבט אחר והוא: אחריות המעביד. העובדים אכן זוכים בשביתתם להגנה נרחבת מהמחוקק הישראלי אך ההגנה המוענקת למעביד אינה כה נרחבת. ראוי היה כי בתי-המשפט יבחנו לעומק את נורמות ההתנהגות להן ניתן לצפות ממעסיק שעובדיו שובתים. נראה כי המונח "שביתה" אינו צריך לזכות את המעביד באותה הגנה לה זכו העובדים. במיוחד נכון הדבר אם יכול היה המעביד לצפות את השביתה הקרבה ובאה ולמנוע מהציבור את נזקיה או להקטינם.
נכון הדבר באשר לתאגידים ציבוריים כגון בזק וחברת החשמל (הכשרים לכל זכות וחובה משפטיים, ככל חברה אחרת, אף שראוי היה לצמצם משמעותית את ההגנות בעלות האופי המנדטורי שהוענקו להן) ואף לגבי מוסדות ציבוריים כגון מוסדות חינוך. אם יכול היה ספק השירות לצפות את השביתה וזו לא היתה בבחינת "כח עליון" (ובארצנו ספק רב אם קיים קושי בזיהוי שביתה קרבה או אפשרות שביתה) ואם לא נקט הוא בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותו לשם הקטנת נזקי השביתה, כגון העסקת קבלנים פרטיים בתקופת השביתה, מיכון המערכת מבעוד מועד ומיצוי אפשרויות האוטומציה בה וכו', הרי ספק רב אם יוכל לצפות לאורך זמן ואם בכלל להגנת בתי-המשפט.
נראה כי על הניזוקים מהשביתות התכופות למצות הדין עם ספקי השירות (אם לא עם העובדים עצמם הזוכים להגנה רחבה יותר) ממש כדי שהיו מזדרזים לעשות כלפי כל מזיק אחר. נראה גם כי השביתות בישראל (מוצדקות יותר ופחות) הגיעו זה מכבר לממדים מדאיגים שיש בהם כדי לסכן משמעותית את כלכלת המדינה ויציבותה ולהעניק השפעה על גורלה למי שאינם נבחרי ציבור. טוב היו עושים בתי-המשפט ובמיוחד בתי-הדין אם היו נוקטים אסרטיביות רבה יותר, בין באשר למיצויו של רצון הפרט בשביתה ובין באשר למגבלות החלות עליה. נראה כי מדיניות הטלאים בפסיקה הישראלית (ראה ערך "שביתה וירטואלית") כשלה לחלוטין