המחוקק הישראלי מתייחס לרשויות המקומיות כנאמנות הציבור וככאלה שטובת הציבור למול עיניהן. זו הסיבה גם שהחוק הישראלי העניק להן סמכויות מרחיקות לכת. אחת מהן היא הסמכות להפקעת קרקעות. החוק, למי שלא יודע, מעניק לאותן רשויות את הזכות להפקיע עד 40% משטחם של מקרקעין בלא תשלום פיצוי לבעליהן, ונראה כי בודדים הם בעלי הקרקעות בישראל שלא ניזוקו מהפקעת קרקעות "לצורכי ציבור". השאלה היא האם באמת ההפקעה נעשית לצורכי הציבור. האומנם?

 הפקעת קרקעות בישראל הפכה זה מכבר ל"מכת מדינה". לא זו בלבד שחלק ניכר מאותן הפקעות אינן דרושות לצורכי ציבור,  אלא שהרשויות הפכו את התחום למקור הכנסה נוסף. במקרים רבים לא נעשה כל שימוש בקרקעות המופקעות, ולא אחת גם  הקרקע המופקעת ל"צורכי ציבור" נמכרת לכל המרבה במחיר, ולעיתים גם לבעלים המקוריים של הקרקע. 

 בתי-המשפט כבר קבעו לא פעם בנוגע לשיהוי הרשות בהכשרת קרקע מופקעת לייעודה הציבורי, כי "רשות שהפקיעה קרקע למטרה פלונית, ושנים ארוכות אין היא עושה שימוש בקרקע למטרה שלשמה הופקעה הקרקע, בעצם מחדלה זה מלמדת היא על עצמה כי אין היא זקוקה לקרקע שהופקעה: לא בזמן שהופקעה ולא למטרה שהופקעה למענה".

 לפי קביעת בית המשפט, "השתהות בלתי סבירה מטעם הרשות במימוש מטרת ההפקעה מקנה זכות לפרט לדרוש את ביטולה של ההפקעה".

 במקרה שמצא דרכו לערכאות הופקעו מקרקעין על-ידי רשות מקומית ל"צורכי ציבור" מכוח תוכנית שקצבה לרשות 10 שנים ליישום ההפקעה. אלא שהרשות המפקיעה לא מצאה לנכון לעשות שימוש בקרקע למטרת ההפקעה,  ואף ניהלה מו"מ עם בעליה המקוריים לשם מכירתה בחזרה לידיו.

 בית-המשפט קבע, כי בהסכמת הרשות למכור בחזרה את הקרקע המופקעת לבעליה המקוריים "ניתן לראות הצהרה מטעמה כי שטח זה איננו נחוץ עוד ואין הוא נדרש לצרכי ציבור. מן הראוי להחזירו לבעליו המקוריים". זאת ועוד: "התנהגות הרשות", קבע בית המשפט, "מהווה חסר תום לב ביחסי הרשות מול האזרח והחלטותיה נגועות בחסר סבירות קיצוני המחייב להתערב באותן החלטות".

 בית-המשפט אף חזר על ההלכה לפיה "רכישת הבעלות בדרך ההפקעה הוא אמצעי קיצוני ומרחיק לכת, ואין שוללים את זכויותיו של אדם ברכוש דלא-ניידי, אלא אם כן ברור וגלוי, כי זו הדרך הנכונה למימושו של הצורך הציבורי".

 עוד נקבע, ובצדק רב, כי "לא יעלה על הדעת שהרשות תפקיע קרקע של אדם או גוף תחת הכותרת של 'צורך ציבורי', תפגע בזכותו הקניינית בדרך של הפקעה שהיא 'אמצעי קיצוני ומרחיק לכת', ותסכים לאחר מכן לוותר על אותה קרקע ולמכור לו את השטח בחזרה תמורת כסף. התנהגות זו איננה ראויה, לוקה בחסר תום לב, בלתי סבירה באופן קיצוני ואין להתירה".

 לאור האמור ביטל בית-המשפט את ההפקעה וחייב את הרשות בהצאות ההליך בסך 30 אלף שקל.

 מדובר, אם כך, בתופעה חמורה הפוגעת קשות בזכות הקניין של הפרט שהוכרה זה מכבר כזכות יסוד ואשר מן הראוי שתיעקר מהשורש על-ידי בתי-המשפט. ראוי גם שביטול ההפקעה תלווה בפיצויים ריאליים לבעלי הקרקעות הניזוקים. על אותם פיצויים לכלול, מלבד עלותם הריאלית והמלאה של ההליכים המשפטיים שמטרתם השבת הקרקע לבעליה, גם פיצוי מלא על אובדן הכנסה משימוש באותה קרקע במהלך השנים בהן "הופקעה".

 בהקשר זה כבר נקבע, כי "הפקעת מקרקעין כשלעצמה פוגעת בזכות לקניין, אך הפקעה ללא פיצויים שווי-ערך פוגעת בזכות במידה חמורה יותר. ואכן, הכלל הנוהג במדינות הדמוקרטיות הוא תשלום פיצויים מלאים בגין הפקעה... כלל זה חל גם באנגליה עצמה, שהורישה לנו את פקודת הרכישה המנדטורית המתירה הפקעה ללא פיצויים".