קיבלתם מכתב מהעירייה עם דרישה לתשלום בגין עבירת חניה מהמילניום הקודם? אל תמהרו לשלם לפני שתבדקו אם העירייה פעלה לפי החוק.
החניה בערים הגדולות היא נושא כאוב. כואב עוד יותר לשלם קנסות לעיריות בגין חניה במקום אסור או בלי תו מתאים. רבים גם לא משלמים את הקנסות הללו ומכירים את הסיטואציה בה יום בהיר אחד הם מקבלים, בדואר רשום, דרישת תשלום מהרשות המקומית בגין עבירת חניה שבוצעה במילניום הקודם.
מה עושים במקרה כזה? סביר להניח שתחושו מאוימים מנוסח דרישת התשלום המתריעה על כוונת הרשות להפעיל כנגדכם הליכי גביה מינהליים. אכן, מדובר בהליכים חריפים דוגמת הליכי הוצאה לפועל (רק חריפים יותר ונעדרי פרוצדורה מוגדרת). אותם הליכים עשויים לכלול בין היתר עיקול המיטלטלין בביתכם/עסקכם וחשבונות הבנק. אלא שעיון מעמיק בדרישת התשלום עשוי ללמדכם שהחתום עליה הוא עורך-דין פרטי המועסק על-ידי הרשות המקומית, וכן שמועד העבירה הינו, כאמור, לפני מספר שנים. אז מה אפשר לעשות?
שורשים מנדטוריים
הליכי הגבייה המינהליים הם פררוגטיבה בעלת שורשים מנדטוריים המוענקת לרשויות השלטון כדי להגיע לנכסיו של האזרח הקטן החב לה, לטענתה, כספים. כמובן שלמדינה, בניגוד לאזרח הקטן, העניק המחוקק את החופש הכמעט מוחלט מפרוצדורה עמה נדרש האזרח להתמודד בלשכות ההוצאה לפועל.
כדאי לדעת שהפקודה[1] המסמיכה את הרשות השלטונית לפעול באמצעות הליכי גבייה מינהליים מגדירה שלושה בעלי תפקידים בהליך הגבייה: גובה מסים, ממונה על הגבייה ופקיד גבייה. הבעיה (או הפתרון – תלוי מאיזו נקודת מבט) נעוצה בעובדה שרשויות מקומיות נוהגות במקרים רבים להפעיל את אותם הליכי גבייה באמצעות עורכי-דין חיצוניים (פרטיים).
לעניין זה קבע[2] בית-המשפט, כי
"לגובה המסים הוענקו על פי הפקודה סמכויות נרחבות, שפגיעתן האפשרית בזכויותיו ובקניינו של הפרט הינן מהותיות וממשיות. הפקודה קובעת, כי אם דרישתו לתשלום המס אינה מתקבלת, רשאי גובה המסים להיכנס לחצריו של הסרבן או לחצריו של המחזיק בנכסי הסרבן ולעקל נכסים. גובה המסים אף רשאי להתפרץ במעמד שוטר לביתו של החייב, לצורך ביצוע העיקול"
חריגה מכללי מינהל תקין
כבר נקבע[3] כי
"אין זה מתקבל על הדעת, כי סמכויות סטטוטוריות יוענקו לאדם פרטי, שאיננו משרת במערכת שכוננה על פי דין או שאינו חלק ממערכת שלטונית מוגדרת, ואשר מעמדו, חובותיו וזכויותיו מתמצים אך ורק בכך שנמסרו לידיו סמכויות ביצוע, כפי שהן עולות,למשל, מחוק העזר; והוא, כמובן, כל עוד לא קבע המחוקק מפורשות אחרת"
בית-המשפט הוסיף וקבע[4] כי
"בהתחשב בסמכויות שהוענקו לגובה המסים על פי הפקודה, וכן בהתחשב בכך שתפקיד גובה המסים מיושם לא רק לצורך גביית קנסות חניה... אין זה מתקבל על הדעת כי עו"ד פרטי ימונה לתפקיד גובה מסים ויוסמך לבצע סמכויות סטטופרקיות מובהקות. מינוי כזה, אכן נוגד את עקרון חוקיות המינהל וחורג מכללי המינהל התקין
...כאשר ביקש המחוקק לאפשר הענקת סמכות סטאטוטורית לאדם פרטי, ובמקרה זה לעו"ד או מתמחה שאינם עובדי ציבור, ציין זאת באופן מפורש בדבר החקיקה ואילו מקום שהוראה מפורשת כזו איננה בנמצא, מן הראוי לפרש את דבר החקיקה באופן שאינו מאפשר מינוי זה. מכאן ניתן לכאורה להגיע למסקנה שעורך-הדין הפרטי החתום על דרישת התשלום אינו מוסמך לחתום עליה. לפיכך, דינה של אותה דרישת התשלום בטלה"
ומה לגבי הזמן שעבר? על כל עבירה המתבצעת על-ידי אזרח קיימת תקופת התיישנות שלאחריה לא ניתן עוד לפתוח בהליכים. לעיתים הרשות אינה מודעת לחלוף ההתיישנות או מיתממת בכוונה תחילה (מה שסביר יותר) כדי להגביר את הגבייה בבחינת "שלח לחמך". כדאי לשקול ברצינות במקרה כזה לפנות לרשות במכתב שיודיע על חלוף תקופת ההתיישנות.
בדרך כלל בעבירות חניה תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים לכל היותר[5]. במקרה שהיה, קבע בית-המשפט כי אין לאכוף על האזרח לשלם דו"חות חניה שנרשמו לו. עוד הוסיף בית-המשפט[6], כי
"תוצאה זאת מקוממת משום שהיא מוציאה את החוטא נשכר, לעומת אותם אזרחים ששילמו את הקנסות שהושתו עליהם במועדם. אולם, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה"
אם יש לקח ציבורי שצריך להילמד מפסיקה זו הוא שעל רשויות ציבוריות למלא את חובתן, לפעול בתוך התקופה הקבועה בחוק כנגד העבריין, ולא להניח לחוטאים כאלה להתחמק מעונש. אין זה תפקידה של מערכת המשפט לתקן מה שעיוותו הרשויות על ידי פרשנות הנוחה להן.
עוד קבע[7] בית-המשפט, כי
"עבירות חניה הן מן הקלות שבנמצא, שהעונש בגינן הוא קנס בלבד. סכומו לא נקבע בחוק, ובדומה לכל הקנסות הקבועים בצו, הוא נמוך מהקנסות הקבועים בחוק ועומד על 70 שקל. הדעת נותנת כי די בתקופה של שלוש שנים כדי ליישן ולהשכיח קנס בסכום הנ"ל שהרשות לא עשתה צעד כלשהו לגבותו תוך אותה תקופה"
עם זאת, הוסיף בית-המשפט כי אותה קביעה מבוססת על ההנחה שלא נשלחו הודעות חוזרות על דרישה לתשלום קנס המהוות פעולה של תחילת ביצוע עונש - המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. כל עוד נשלחות הודעות מדי פרקי זמן הקצרים משלוש שנים, העונשים על עבירות חניה אינם מתיישנים.
אין, איפוא, במסקנה בדבר התיישנות העונש שנגזר על חניה אסורה כעבור שלוש שנים, כדי ללמד כי עונשים על עבירות חניה יימחלו מניה וביה כעבור שלוש שנים

[1] פקודת המיסים (גבייה), 1929
[2] ת.א. 3071/00 (מחוזי-ת"א) ברק דון נ' עיריית נתניה, דינים מחוזי ל"ג(1) 979, פסק-דינה של כב' השופטת אסתר חיות מיום 20/11/01
[3] שם וראו גם בג"צ 39/82 אלעזר הנפלינג ואח' נ' צבי צילקר ואח', פ"ד לו (2) 537, בג"צ 505/00 ח"כ יוסף פריצקי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח', פ"ד נד(3) 5.
[4] שם
[5] עם זאת כל משלוח של דרישת תשלום לאזרח מתחילה את מניין תקופת ההתיישנות מתחילתה כך שלשם היווצרות התיישנות על תקופת שלוש השנים לחלוף ממועד ביצוע העבירה ועד למועד משלוח דרישת התשלום הראשונה או בין מועדי משלוח דרישות התשלום.
[6] בג"צ 1678/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נב(2) 542
[7] שם