בעלי נכסים רבים נתקלים לא אחת בדרישה מצד הרשויות המקומיות לתשלום "היטל סלילה" או "דמי השתתפות". מדובר בדרך כלל בסכומים נכבדים, במיוחד כאשר הנכסים הם צמודי קרקע, מסחריים ואחרים, ובלבד שהם עתירי שטח. אז אם בבעלותכם נכס שכזה, סביר שקיבלתם זה מכבר או שאתם עתידים לקבל חיוב בסכום נכבד, הנע בין עשרות אלפי שקלים למאות אלפים ואף למעלה מכך.
בשנים האחרונות ניכרת מגמה ברורה בקרב הרשויות המקומיות לעבור משיטת החיוב ב"דמי השתתפות" לשיטת ה"היטל". בעוד שהשיטה הראשונה דומה במהותה ל"אגרה"[1] הרי שהאחרונה קרובה יותר ל"מס"[2]. בכך ניסו הרשויות המקומיות לחמוק מהבעיתיות הרבה שנתקלו בה בגביית "דמי השתתפות".
בשל אותה שיטת חיוב נאלצו הרשויות המקומיות להתמודד עם הבעיתיות של הוכחת קשר ישיר בין ה"אגרה" הנגבית על-ידן (דמי ההשתתפות) ל"מטרה" (סלילת הרחוב). החלפת שיטת החיוב נעשתה על-ידי רוב הרשויות המקומיות באמצעות חקיקת חוקי עזר מתאימים שהחליפו את הישנים.
להגדיל את ההכנסות
הרשויות המקומיות עמלות, ימים ולילות, לפיתוח תעריפים ודרכים שימקסמו את הכנסתן מהתושבים. כך, למשל, במקרים רבים הזדרזה הרשות המקומית לגבות היטל, ממי שביקש להקים מבנה חדש, בסמוך לכביש שנסלל זה מכבר. בעניין זה פסק[3] בית-המשפט נגד הרשויות. כאשר חוק העזר קושר בין היטל הסלילה לבין ההוצאות בפועל לגבי אותה סלילה, הוא מצביע על קשר בין הוצאות בפועל של כביש זה או אחר לבין חובת בעלי הנכסים הגובלים בו לשאת באותן הוצאות. במקרה כזה, חיוב בעל נכס גובל לשלם לעירייה "הוצאות סלילה", ללא כל קשר להוצאות הסלילה שהיו בפועל לכביש שנסלל בעבר (אולי אפילו בעבר רחוק מאד), וסלילתו הסתיימה זה כבר איננו עומד ברציונל של חוק העזר עצמו.
נקבע כי כי
"ברי כי בניין שנבנה לאחר השלמת הסלילה אינו מקים חובה לתשלום נוסף. לאחר פרסום החוק החדש לא נעשתה פעולת סלילה כלשהי ברחובות הגובלים בנכס. בנסיבות אלה, לא היה מקום לחייב את החברה בהיטל ובדין הורה בית המשפט על החזר התשלום"
כאשר הרשות המקומית לא טרחה לבקש לבקש בשעתו את מימון עלות סלילת הכביש מנכסים גובלים אחרים של אותו הכביש, הרי שהעלאת דרישה לעשות כן מהווה אפליה לעומת בעלי נכסים אחרים. במקרה שכזה קבע בית-המשפט כי דרישת הרשות המקומית לשלם היטל סלילת כביש - נעשתה שלא כדין ובחוסר סמכות, והיא מבוטלת.
ברוב חוקי העזר העירוניים הנוגעים לסלילת רחובות קיימת הוראת מעבר שעניינה כבישים שהיו בסלילה בעת קבלת החוק החדש. אותה הוראה באה לענות על מצבי ביניים. בגדר ההוראה מתקיים העקרון לפיו חוק חדש אינו חל על חיוב שנוצר על-פי החוק הישן.
כך עולה מאותה הוראה, כי על רחוב שסלילתו החלה לפני פרסום החוק החדש יחול החוק הישן. זאת, למרות שסלילתו הסתיימה לאחר פרסום החוק החדש. בתי-המשפט קבעו כי העובדה שסלילת כביש הושלמה לאחר מועד כניסת החוק החדש לתוקף אין בה כדי להשפיע על תוקפה של הוראת המעבר המחילה במצב דברים זה את הוראות חוק העזר הקודם.
לא תמיד יהא בדבר כדי לבטל לחלוטין את החיוב. במקרים רבים יהיה בהכנסת המקרה תחת כנפי חוק העזר "הישן" כדי להחיל עליו את החיוב ב"דמי השתתפות" במקום ב"היטל". את התועלת הכלכלית שבכך יש לבחון מראש, שהרי בדיעבד עלול להתברר כי יצא שכרכם בהפסדכם. עם זאת, כאשר שילם בעלים קודמים של הנכס "דמי השתתפות" בעבר, עשוי הדבר להפחית את החיוב הנוכחי – בין אם המדובר ב"דמי השתתפות" ובין עם עסקינן ב"היטל".
בתי המשפט למען האזרח הקטן
בתי-המשפט הלכו כברת דרך לקראת האזרח הקטן, וקבעו[4] כי מקום שבו גובה רשות מקומית תשלומי חובה ביתר (כלומר תשלומים שלא היתה זכאית להם מעולם), אין משתיקים את הנישום רק בשל העקרון של סופיות השומה. לפיכך, בהחלט ייתכנו מקרים בהם יאפשר בית-המשפט לנישום לתבוע השבה, על מנת שלא להותיר את תשלומי היתר בידי הרשות כהתעשרות שלא כדין. קרי: תשלום המס לא יסתום את הגולל על טענות הנישום והוא יהא רשאי, במקרים מתאימים, לחזור אל הרשות המקומית בדרישה להשיב לו את המס ששולם שלא כדין.
אחת העצות השימושיות ביותר שניתן לתת לאזרח הקטן במקרים של חיוב ב"היטלי סלילה" למיניהם הינה להתארגן כקבוצה עם יתר התושבים עליהם הוטל אותו מס או אגרה וזאת במהירות האפשרית. כאשר מטילה רשות מקומית חיובים ב"היטלי סלילה" החיובים הם בדרך כלל על איזורים שלמים. כלומר, סביר להניח כי תהא עמכם ב"אותה סירה" כמות נכבדה של שכנים.
במקרים רבים תהיה דרישת החוב מטעם הרשות המקומית נגועה בפגמים מהותיים העשויים להביא להפחתת החיוב או אף לביטולו לחלוטין. הרשויות המקומיות מסתמכות בדרך כלל על חוסר הכדאיות של "האזרח הקטן" לממן מכיסו עלות טיפול משפטי יקר. בכך הן משיגות יתרון על אותו אזרח, שהרי הן, בניגוד אליו, נעזרות במחלקות משפטיות. התארגנות תושבים עשויה להעביר את היתרון אליהם. במקרים בהם מתארגנת קבוצה גדולה של תושבים נחלקות ההוצאות כמו גם הסיכון ביניהם, מופעל לחץ כבד יותר על הרשות המקומית (הן לחץ משפטי והן ציבורי ותקשורתי) וגדלים הסיכויים כי יומתק או אף יוסר לחלוטין רוע הגזירה

[1] חיוב למטרה מוגדרת מראש
[2] חיוב לתכלית כללית
[3] ה"פ 474/99 (מחוזי-י-ם) חברת אל עמי ייזום השקעות נ' עיריית ירושלים, פסק-דינה של כב' השופטת רות אור מיום 21/12/00 אשר אושר שוב על-ידי בית-המשפט העליון, ביום 22/2/04, במסגרת דנא 10197/02 עיירית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ וראו גם לעניין זה פסק-דינה של כב' השופטת דורנר, מיום 24/10/99 בע"א 7316/97, 7450/97 עירית ראשון לציון נ' חב' לוינשטיין משולם הנדסה וקבלנות בע"מ
[4] ת.א. (מחוזי-ת"א) אלי רוני ואבי יוזמה ופתוח בע"מ נ' עיריית ראשון-לציון בפסק-דינה של כב' השופטת אסתר חיות