בעלי עסקים רבים נאלצים לשלם ארנונה על-פי קריטריונים שונים מאלה המיושמים לגבי עסקים דומים המצויים בקרבת מקום. אחרים מגלים כי תעריפי הארנונה "הוקפצו" בעשרות אחוזים משנה לשנה – אחוזים העשויים להתבטא בסכומים בני עשרות ומאות אלפי שקלים. גם בעלי נכסים פרטיים עלולים לשלם סכומים ניכרים שלא כדין.
עיקרון השיוויון בגביית ארנונה בה לידי ביטוי בעיקר ב-2 מישורים: בהשוואה לרשויות מקומיות אחרות ובהשוואה לנישומים "דומים" באותה רשום מקומית. באותו הקשר ראוי לציין שהעלאה חריגה[1] של תעריפי הארנונה אינה חוקית לרוב, בין אם נעשית היא באמצעות שינוי סיווג הנכס, שינוי סיווג האיזור וכו'. זאת בשל חקיקה שנועדה "להקפיא"[2] העלאת שיעורי הארנונה.
קביעה כי תעריפים לוקים בחוסר סבירות קיצונית המצדיקה את ביטולם על ידי בית-המשפט הינה קביעה בעלת משמעות מרחיקת לכת. על המבקש סעד מעין זה להציג בפני בית-המשפט תשתית ראייתית מבוססת, שלמה ומפורטת המציגה בפני בית-המשפט את מלוא התמונה העובדתית שעל בסיסה ניתן לבחון את הבקשה לגופה.
המבחן לחוסר סבירות הוא חריגה בולטת מתעריף הארנונה הקיים ברשויות מקומיות אחרות תוך השוואת נתוניהן הרלבנטיים. במקרה בו התקבלה[3] טענה מעין זו, המציאו הצדדים חוות דעת של מומחים והובאו ראיות על התעריפים ברשויות בעלות אפיון דומה לפי רמה חברתית וכלכלית, נתונים ברשויות גובלות, ברשויות סמוכות ועוד.
במקרה אחר נקבע[4] כי ההחלטה לשלול את הטבת מגבלת הארנונה ממחזיקים חדשים בנכסים ישנים, נעדרת אפילו "תרוץ של טעון", וקשה בנסיבות כאלו לדון לכף זכות את מעשי העירייה. באותו מקרה הורה בית-המשפט לעירייה להשיב לכל אחד מהנישומים את כספי הארנונה שנגבו מהם שלא כדין רטרואקטיבית[5].
גם צידו השני של המתרס, קרי: מתן הנחות מפלות אינו חוקי. בקשר לכך הוסיפה וקבעה[6] הפסיקה, באשר לטענת העירייה הגנה של הרשות המקומית לפיה יש גם נישומים אחרים המשלמים ארנונה גבוהה יותר, כי יש בידי הרשות היכולת להפחית את החיובים המוטלים על הנישומים האחרים. טיעון זה יש לדחות. אכיפת החוק צריכה להעשות בדרך שיוויונית מחד ובדרך שמשקפת נכונה את המצב המשפטי והעובדתי מאידך. הרשות אינה יכולה לעשות בכספי ציבור כבתוך שלה ועליה לפעול בהגינות, בשוויון וכנאמן של כספי הציבור. באותו מקרה הוברר כי בעוד נישומים אחרים בשטח השיפוט של הרשות המקומית משלמים ארנונה על בסיס שטח בפועל במהלך שנת המס הסכימה הרשות (באותו מקרה בטעות) לגבות סכום נמוך יותר מהנישום. בית-המשפט קבע כי אין כל צידוק להנציח מצב דברים לפיו הנישום מופלה לטובה ביחס לשאר הנישומים ומשלם על פי מצב שגוי שאינו משקף את השטח האמיתי בו הוא עושה שימוש במהלך שנת המס.
נקבע[7] כי רשות מקומית מהווה מעין משק סגור להוצאות ולהכנסות, בוודאי כך במיזמים מיוחדים, שלעניינם נקבע במיוחד שהזורע בדמעה הוא אף שיקצור ברינה, שהנהנה הוא אף שיהא המממן. במשק סגור יוקפד ביתר על שוויון ועל צדק בהטלת חיובים ובהענקת זכויות, ולו משום שהקלה בחיוב המוטל על ראובן משמיעה מעצמה הכבדה - או הכבדה יחסית - של החיוב המוטל על שמעון, והענקת זכות-יתר ללוי שקולה כנגד גריעה - או גריעה יחסית - מזכותו של יהודה.
"הקלה במיסוי על פלוני פירושה הוא אפוא - על דרך העיקרון - הכבדה במיסוי על אלמוני; וככל שהקבוצה בה מדובר תקטן ותלך כן תהיה ההקלה וכמותה ההכבדה בנות-משמעות רבה יותר. נשווה פטור הניתן לראובן ממס הכנסה לפטור הניתן לשמעון ממיסי ועד-הבית בבית משותף, וידענו זאת. ואולם גם זו אמת, שנושא התקציב הכללי העלול להיפגע כתוצאה מפטורים או מהקלות - תקציב המדינה, תקציב העיריה או תקציב הבית המשותף - אינו חזות פני הכל. הנה הוא פלוני הזוכה לפטור מתשלום ארנונה; כהנחתנו - לפטור שלא-כדין. לא יוכל איש לטעון ברצינות כי בשל אותו פטור ייפגע תקציב העיריה; כי עול המיסים על התושבים האחרים יכבד וילך עקב הפטור; כי אפשר שבשל הפטור יהא על העיריה לקצץ בשירותים לתושביה"[8]
במידה ומתעורר חשד כי הרשות המקומית אכן נוהגת בחוסר שיוויון או מעלה את תעריפי הארנונה בשיעורים חריגים וללא צידוק כדאי יהיה, קודם לפנייתכם לייעוץ משפטי מתאים, לאסוף ולרכז נתונים מנישומים דומים אחרים, כדי שניתן יהיה להציג ראיות על חוסר השיוויון או כדי לפעול כקבוצה מאורגנת וכן לדרוש ולקבל מהרשות המקומית את "צו הטלת הארנונה"[9] המסדיר את הגדרות הנכסים ותעריפי הארנונה לשנת המס הרלוונטית

[1] מעבר לשיעור ה"מצומצם" המאושר בכל שנה על-ידי משרד הפנים
[2] ראו לעניין זה פרק "תרגילי הארנונה של הרשויות המקומיות"
[3] ה"פ (שלום-ת"א) 1879/97 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' עיריית יהוד (טרם פורסם)
[4] ת.א. (מח'-י-ם) 1114/99 שוקרון נ' עירית ירושלים, מיום 15/3/01
[5] עד לתקופה של 7 שנים לאחור – הרי הוא מועד ה"התיישנות" שבדין
[6] ה"פ (מח'-י-ם) 587/98 שפיר מחצבות 1991 בע"מ נ' המועצה האיזורית מטה יהודה, מיום 25/8/02
[7] ע"א 1842/97 עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15, 48-47
[8] בג"ץ 6741/99 יקותיאלי, עם חופשי, עמותה רשומה נ' שר הפנים, עיריית ירושלים, פ"ד נה 3  673
[9] ולעמוד על קבלת החוברת המלאה ולא נוסח מתומצת