רשויות מקומיות מעלות לעתים את הארנונה בכך שהן משנות את סיווג האזור או הבניין. זאת במקרים רבים שלא כדין ותוך "עקיפת" הוראות החוק.
בימים קשים אלה, בהם סובלים אזרחי ישראל מקשיים כלכליים, מחפשות הרשויות המקומיות דרכים להעמיק כיסן - על חשבון התושבים כמובן. הפתרון הפשוט ביותר, מבחינתן, הוא כרגיל - להעלות מסים. אלא שמאחר שהחוק מגביל אותן בשיעור בו הן רשאיות להעלות את תעריף הארנונה בכל שנה, רבות מהן לא חוסכות מאמצים, בדרכים יצירתיות ומגוונות, כדי לעקוף את הוראות החוק ולהטיל יותר מסים על האזרח הקטן.

אחת משיטות הפעולה היא שינוי סיווג האיזור או הבניין, כך שתושביו יידרשו לשלם תעריפים גבוהים יותר. בו בזמן מיתממת הרשות המקומית בטענה כי לא העלתה את תעריפי הארנונה לאיזורים השונים. מובן מאליו ששינוי סוג האיזור לסוג המחוייב בתעריף ארנונה גבוה יותר משמעותו המעשית הינה – העלאת תעריפי הארנונה (ולראיה שרשויות מקומיות לעולם אינן משנות סיווג איזור באופן העלול להפחית את חיובי הארנונה הנגבים ממנו!).
לעיתים עשויות אותן העלאות בשיעורי הארנונה להגיע לעשרות אחוזים ולהביא להכבדת הנטל על האזרח בצורה בלתי נסבלת. בעלי נכסים גדולים או המתגוררים באזורים יוקרתיים יותר עלולים לגלות כי הם נדרשים לשלם אלפי שקלים נוספים בכל שנה – ביחס לשנה שחלפה.
ייתכן וחלק מהקוראים נתקלו בתופעה שכזו לאחרונה וייתכן שחלקם נתקל בכך לפני מספר שנים. בעלי המזל עדיין אינם מכירים את התרגיל. מכל מקום, כדאי לדעת שבתי-המשפט בישראל כבר אמרו את דברם בנדון בלא מעט מקרים.
עד לשנת 1985 היתה ההחלטה על שיעור הארנונה בידי מועצות העיריות ולא היתה בדין כל הגבלה על סמכותן לעשות כן. ב-1985 נחקק חוק לייצוב המשק[1], שהגביל את סמכותן של רשויות מקומיות להעלות את שיעורי הארנונה. מאז התקבלו חוקים שונים שעל פיהם אין להעלות את סכומי הארנונה אלא על פי אישור הניתן על-פי אותה חקיקה (אחוזים בודדים בכל שנה בדרך כלל).
גביית כספים שלא כדין
במקרה שהיה העלתה עירייה את תעריף הארנונה באופן חריג באמצעות שינוי סיווג האזור והגדרת הבניין. כתוצאה מכך זינקה הארנונה לדיירים בשיעור חד של למעלה מ-100%. באותו מקרה פעל אחד מדיירי הדירות כנגד העירייה תוך נקיטת הליך של תביעה ייצוגית בשם כל דיירי אותו איזור (כמה מאות).
באותו מקרה ניסתה העירייה לטעון כי אין לחייב רשות להשיב כספים שגבתה על חשבון מס, אפילו התברר כי הגבייה נעשתה בטעות. בית-המשפט דחה[2] טענה זו מכל וכל באשרו את התביעה כייצוגית.
תמימות האזרחים
בהקשר זה נכתב כבר על-ידי פרופ' פרידמן[3] כי
"קשה לקבל את הגישה הכוללנית שלפיה צריכה הזכות להשבה להישלל מחמת ש'אין האזרח יכול לשבת בחיבוק ידיים...' השאלה המכרעת היא אם טעה האזרח ושילם מתוך שהאמין שהדין מחייב אותו להיענות לדרישת התשלום. אם כך הדבר, אין סיבה לשלול זכותו להשבה בטענה שהיה עליו לפנות לבית המשפט, וכי מדוע יעשה זאת שעה שהוא מאמין (בטעות) שהדרישה בדין יסודה?
גם העובדה, כשלעצמה, שהטעות נוגעת למספר רב של בני אדם, איננה צריכה לשמש מכשול להשבה. מדובר בגביית כספים שלא כדין, שנעשתה על ידי רשות ציבורית, המצווה להקפיד על רמת התנהגות גבוהה ועל כך שגביית המס תעשה בצורה הוגנת ונאותה...
...הדעת נותנת כי אזרח המקבל דרישת תשלום מן השלטון, רשאי להניח כי הדרישה מבוססת על אדני החוק. שלילת זכות ההשבה במקרה תשלום מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרח לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון. בדיקה כזו עשויה לחייב קבלת יעוץ משפטי ובמקרים רבים תהיה כרוכה בהוצאות. ספק אם ניתן להצדיק מדיניות משפטית הקובעת עקרון כזה. נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עימו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להיענות לדרישת תשלום של השלטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו"
בית-המשפט הוסיף וקבע במקרה האמור, כי זכותו של בעל דין לקבלת כסף המגיע לו אינה נדחית מחמת שיהוי, וכי על האזרחים המקבלים דרישות מס לדעת כי במקרה של טעות יוחזר להם כספם. אחיזת הכספים שנגבו בטעות על ידי הרשות יש בה אלמנט ממשי של חוסר צדק ואין סיבה להימנע מהחזרת התשלום שנגבה ביתר. גם פסקי דין חדשים יותר של בית-המשפט העליון אימצו גישה זו.
גם במקרה זה, אם כן, לא הכל אבוד. לא צריך לומר נואש גם כאשר רשויות החוק הן אלה שעוברות על החוק. הפחד הגדול של אותן רשויות, כמו גם גופים גדולים אחרים הינו, כמו תמיד, התביעות הייצוגיות – נשק יום-הדין של האזרח הקטן. עם זאת, מן הראוי לציין כי המצב, בכל הנוגע לתובענות ייצוגיות ומבלי לגרוע מהאמור ככל הנוגע לאזרח הפרטי, השתנה שוב לאחרונה[4], הפעם כנגד האזרח הקטן

[1] חוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985
[2] ת.א. 1782/01 (מחוזי-ת"א) הרשקו נ' עיריית תל-אביב, החלטת כב' השופט ד"ר גבריאל קלינג מיום 20/5/02
[3] פרופ' דן פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט", הוצאת אבירם, מהדורה שניה, התשנ"ח-1998, עמ' 877
[4] ראו לעניין זה הפרקים הנוגעים לתובענות ייצוגיות