החוק בישראל מתאים את עצמו לצרכים הטכנולוגיים המשתנים כמעט מדי יום. גם בתי-המשפט מתחילים סוף כל סוף להכיר במגמה ולהפיח חיים, בעת הצורך, גם בדברי חקיקה ארכאיים כדי שיתאימו עצמם לרוח הזמן. לאחרונה אישר בית-המשפט, שוב, והפעם ברחל בתך הקטנה כי חדירה למרחב וירטואלי הינה כחדירה למרחב פיזי והנפגע ממנה יהא זכאי לפיצוייים.
בהליך משפטי שהתנהל[1] דן בית-המשפט בסוגיה חדשנית בתחום דיני המחשבים (השגת גבול במרחב וירטואלי). באותו מקרה נידון עניינו של נתבע, בעל אתר אינטרנט, אשר חדר לאתר אינטרנט אחר ושלף משם ללא הרשאה רשימת לקוחות, תוך שהוא גורם לנזק ולקריסת האתר. מטרת הפעולה הייתה לשלוף שמות וכתובות של אנשים שיוכלו לשמש לקוחות פוטנציאליים של האתר התוקף.
נקבע כי הפעולות שנקט הנתבע חורגות משימוש רגיל באינטרנט, שימוש המותר לכל אדם, מהוות עבירה על חוק הגנת הפרטיות וכן עוולה על-פי פקודת הנזיקין. הפעולות לא רק שהיו בעלות אופי מסחרי אלא שגם גרמו נזק לפעילותו של האתר של התובע. הנתבע נטל מידע באופן חד צדדי, מידע בעל ערך מסחרי ללא ששילם תמורה לבעל המידע. בנוסף גרם נזק לבעל המידע עקב הנטילה האגרסיבית של המידע, שגרמה לקריסת האתר.
עוד נקבע כי למרות שמדובר בתחום הוירטואלי, הרי התחום מופעל על-ידי תוכנות וקיימת גם החומרה, דהיינו המחשבים, השרתים, קוי האינטרנט וחומרה נוספת. הנתבע התעלם מהנזק שהיה צפוי להגרם לתוכנה ולחומרה, וכמובן מעצם הפגיעה בפעילות של האתר המותקף. באופן אנלוגי, כך קבע בית-המשפט, ניתן להשוות את הפעילות שעשה הנתבע לכניסה למשרדי עסק מתחרה והוצאת חומר מהתיקים  שבמשרד המתחרה , תוך גרימת נזק למשרד עצמו, ללא קבלת רשותו של בעל העסק המתחרה וללא קבלת רשות לקוחותיו של העסק המתחרה. אמנם הפריצה בוצעה דרך קווי אינטרנט פומביים וציבוריים, אולם אין בכך כדי להכשיר את הפעולה, למרות שלא נעשתה פריצה ממשית למקרקעין. לפיכך קבע בית-המשפט כי בוצעה עוולה של "השגת גבול במיטלטלין"[2].
בית-המשפט קבע כי מבחינה היסטורית, נעשה שימוש בעבר בעוולת הסגת גבול  במטלטלין במקרים שבהם שכנים הפריעו לבעלי חיים במשק סמוך ללא גזילת בעלי החיים, אלא לדוגמא, ע"י גירושם מהמרעה. העוולה התיישנה וכמעט שלא נעשה בה שימוש במשך שנים רבות מאחר שהרלוונטיות שלה פחתה מאוד. אולם עידן המחשבים והשימוש באינטרנט גרם לתחייה מחודשת של העוולה, וכעת נעשה בה שימוש בין השאר בארצות הברית במקרים של פגיעה בקווי תקשורת ואינטרנט, בשרתים ומחשבים והיא מופיעה בפסיקה האמריקנית[3].
נראה כי בעניין זה לא התמודד בית-המשפט דווקא עם הסוגיה המעניינת, החשובה והנדרשת יותר, קרי: השגת הגבול במרחב הוירטואלי עצמו במנותק מהתחום הפיסי. הקביעה כי חדירה לציוד חומרה מהווה השגת גבול הינה ראויה וחשובה אך מן הראוי היה כי בתי-המשפט לא יירתעו מקביעת תקדימים לעניין המרחב הוירטואלי ממש. סוגיה זו הופכת נדרשת יותר ויותר ולא תמיד ניתן יהא לשייך אותה למערכות פיזיות אליהן "נוח" יותר מבחינה היסטורית להתייחס כ"מיטלטלין". לדעת כותב שורות אלה אין מניעה מלהתייחס למתחם וירטואלי ממש כ"מיטלטלין" לעניין השגת גבול (כמו גם לעניינים אחרים).
בימים אלה, בהם שמות מתחם (דומיין) הינם רכוש הפרט ושדרות האינטרנט מהוות לעיתים "נחלת הציבור" מן הראוי היה כי בתי-המשפט לא ימנעו ולא ירתעו מהתמודדות עם העניין עצמו – המרחב הוירטואלי - במנותק מהחומרה התומכת (או שאינה תומכת) בו. ייתכן ובקרוב תהפוך המציאות הוירטואלית עצמה למציאות של ממש ולא ניתן יהיה עוד לחמוק מהתמודדות ישירה עם הסוגיה. מה יעשה בית-המשפט כאשר לא ניתן יהיה לשייך מרחב וירטואלי נתון לחומרה מסוימת? על בתי-המשפט להמנע מלכבול עצמם, בעניין זה, לפסיקה זרה בלבד שהרי גם עבורה מהווה תחום המחשבים חזית חדשה שטרם פותחה דיה[4]. דווקא בתחום זה, בו הטכנולוגיה הישראלית נחשבת כמובילה, מן הראוי היה גם שבתי-המשפט "ירימו את הכפפה" ויפתחו "נתיבים" חדשים כ"אור לגויים".
בית-המשפט הוסיף והתייחס אף לחוק הגנת הפרטיות. בחוק זה מוגדרת "אבטחת מידע" בין השאר כשימוש או העתקה, והכל ללא רשות כדין. חוק הגנת הפרטיות[5] מגדיר פגיעה בפרטיות בין השאר כהעתקת תוכן של כתב שלא נועד לפרסום או שימוש בתוכנו בלי רשות מאת הנמען או הכותב. כמו-כן קובע הוא[6] כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודות הנזיקין יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה. לשון החוק מוסיפה וקובעת גם סנקציה פלילית[7] לפיה הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, דינו מאסר חמש שנים. לפיכך קבע בית-המשפט כי גם לפי חוק הגנת הפרטיות מהווים מעשיו של הנתבע עוולה לפי פקודת הנזיקין כמו גם הפרה של חוק הגנת הפרטיות, הקובע, בין היתר, כי לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו[8].
בית-המשפט הוסיף וקבע כי האינטרנט אינו תחום מופקר שבו רשאי כל אחד לעשות כחפצו. אין אדם רשאי לשבת במשרדו להפעיל את המחשב לפי הבנתו תוך כניסה לאתרים ברשת, שלא בדרך המקובלת כגולש רגיל. אין לאפשר חדירה לאתרים לצורך הוצאת מידע מסחרי שאינו גלוי וזמין וכמובן שאין להתיר גרימת נזק לאתרים ברשת. כשם שאין להכנס לחנות וליטול מצרכים ללא תשלום כך אין להכנס לאתר וליטול מידע מסחרי ללא תשלום. גם חנות היא מקום ציבורי שהציבור רשאי להיכנס אליו בדומה לאתר אינטרנט, אך בכניסה יש לשמור על הכללים המקובלים. יש להבחין בין מידע חופשי המצוי בשפע ברשת, מידע העומד לרשות הגולשים בחינם, לבין למידע מסחרי שאינו זמין לגולשים רגילים בנוגע לנכסים של האתר עצמו, רשימת המנויים והמשתמשים וכו'. רשימת מנויים מהווה נכס של האתר שאינו נכס פומבי ולא רק שבעל האתר לא הסכים לנטילת הרשימה אלא גם המנויים לא הסכימו לנטילת שמותיהם וכתובות הדואר שלהם על ידי גוף מסחרי שלא לצורך שיועד על ידם.
באותו מקרה חויב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.
מכרזי אינטרנט – גולשים במכירת חיסול
סביר להניח שרבים מכם יגידו עם קריאת המשפט הבא: "גם לי זה קרה!". זה אכן כבר קרה לרבים וטובים: זכיתם במכרז באתר אינטרנט וחגגתם את העיסקה המצוינת שעשיתם עד שקיבלתם, כעבור מספר ימים, את ההודעה לפיה חלקה של החברה בעיסקה לא יכובד בשל "חוסר מלאי".
רבים גילו את העובדה התמוהה כי ה"מחסור במלאי" מתרחש לרוב כאשר הזכיה במכרז נעשתה במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק. האם המשווקים הם הקובעים את שווי הזכיה במכרזים? נראה כי במקרים רבים התשובה על כך היא חיובית. החשד שלכם צריך להתגבר במיוחד אם בימים שלאחר קבלת ההודעה על "חוסר מלאי" הוסיף אותו אתר למכור את אותו מוצר ממש. מה אפשר לעשות? ככל הנראה הרבה.
העובדה שהמשווקים באתרי האינטרנט מוסיפים תנאי להסכם לפיו רשאים הם לבטל את העיסקה בשל חוסר מלאי אינה מעניקה להם פררוגטיבה בלתי מוגבלת. גם תנאי שכזה יש לקיים בתום-לב. כאשר המשווק "שולף" תנאי שכזה כאמתלה לאי-קיום חלקו בעסקה הרי שיש בכך כדי להוות הפרת הסכם לכל דבר ועניין. הפרה שכזו עשויה לזכות אתכם במספר סעדים. עקרונית זכאי צד שנפגע מהפרת הסכם על-ידי רעהו לדרוש את קיום ההסכם, קרי: הספקת המוצר או לחילופין את ביטול העיסקה. בכל אחד מהמקרים תהיו זכאים, על-פי דין, ל"פיצויי הפרה".
במקרה שהיה ביצע האזרח הקטן עיסקה לרכישת סאב וופר באמצעות אתר קניות מקוון וידוע. כמובן ששמח מאוד לגלות שזכה במוצר במחיר נמוך לטעמו. כפי שניחשתם בוודאי נקטעה שימחתו במהירות רבה משקיבל הודעה לפיה מבוטלת זכייתו בשל "חוסר מלאי". משגילה כי אותו מוצר ממש מוסיף להמכר באתר האינטרנט החליט שלא לעבור על כך לסדר היום. לפיכך הגיש תביעה לבית-משפט השלום לקיום ההסכם ולפיצויו על ההפרה. בימים אלה מתנהל עדיין ההליך.
כאשר המדובר באתר אינטרנט שנוקט במדיניות של ממש לביטול עסקאות בלא סיבה מוצקה לכך הרי שייתכן אף שתעמוד ללקוחות עילה לתביעה ייצוגית – זאת בעיקר בשל מספרם הרב. אין מניעה לכאורה שמשווק אשר נוהג להפר חוזים באורח סיטונאי יישא בבית-המשפט במחיר הקבוצתי למעשיו. גם כשהמדובר הוא בהפרה בודדת ואין לכם כוונה לנסות ולבדוק כיוון של תביעה ייצוגית עדיין ניתן לתבוע גם כשהנזק שלכם הוא נמוך.
ספק אם כדאי לפנות לשם לבית-המשפט לתביעות קטנות (אם כי גם זה עשוי לעיתים להביא לתוצאות המקוות) אלא דווקא לבית-משפט השלום ובאמצעות עורך-דין. כדי שלא ייצא שכרכם בהפסדכם הרי שעם עורך-הדין כדאי לערוך הסכם שכר טרחה לפיו ישולם שכרו אך ורק מתוך הזכיה ובמידה ותזכו. זאת כדי שלא תיאלצו להוציא כספים נוספים לחינם. לעניין זה תתפלאו לגלות כי בחלק מהמקרים יש כדאיות בהגשת תביעות אף בסכומים קטנים (1,500-1,000 ₪ ואף למטה מכך). זאת הואיל ושכר טרחת עורכי-הדין הנפסק בבית-המשפט אינו פוחת[9] ממינימום הקבוע בחוק.
כיצד מומלץ "להכין את הקרקע" לתביעה שתוגש מטעמכם? בראש ובראשונה כדאי לתעד כל שיחה ותכתובת המנוהלים עם מפעיל האתר/המשווק. כך למשל יש לשמור את אישור ההזמנה ואת הודעת הזכיה. כמו-כן יש לשמור את ההודעה על ביטול הזכיה בשל "חוסר מלאי" או לערוך רישום של השיחה בה דווח לכם על ביטול העסקה (לרבות שם המדווח, תאריך ושעה). בימים שלאחר אותו מועד כדאי לבדוק באתר האינטרנט אם אותו מוצר ממשיך להיות משווק ואם יש זוכים נוספים בו. בכל יום כאמור כדאי יהיה להדפיס את העמודים הרלוונטיים מאתר האינטרנט ולשמור אותם בצורה מסודרת לשימוש עתידי.
אם ברשותכם ראיה נוספת לכך שהמוצר סופק לזוכה אחר באותה תקופה הרי שיש בכך כדי לשפר עד מאוד את מצבכם (כך למשל אם שמעתם על אדם כזה או שחבר שלכם רכש את אותו מוצר ממש באותה תקופה כדאי להעלות הפרטים הרלוונטיים על הכתב). בכל מקרה מומלץ לנהל רישום של כל הנתונים ובמיוחד תאריכים ושעות מאחר והפרטים הקטנים נוטים להיעלם מהזכרון דווקא כשזקוקים להם.
הניסיון מלמד שדווקא כשהמדובר בסכומים קטנים מאוד מושגת לרוב פשרה במהירות רבה ולעיתים אף בטרם הגשת כתב הגנה וקיום דיון כלשהו בבית-המשפט. בחלק לא מבוטל מהמקרים סביר להניח שתזכו לראות את כספכם/המוצר בתוך 30-60 יום ממועד הגשת התביעה. ההמלצה היא שוב, כשהחוק עומד לימינכם אל תוותרו מראש. לפעמים שווה להתאמץ מעט ולקבל תמורה (למשל את סכום המוצר בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, פיצוי כספי ושכר טרחת עורך-הדין). גם במקרה זה נמנעים היו אותם משווקים ממנהגיהם הפסולים לו היו עומדים הצרכנים על זכויותיהם ולא מוותרים מראש. דווקא החברות ה"גדולות" מוצאות עצמן במקרים רבים בנחיתות מול

[1] ת.ק. (תביעות קטנות-ת"א) 6000/03 אבן חן נ' סויסה, פסק-דינו של כב' השופט דניאל ארנסט מיום 15/9/03
[2] סעיף 31 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)
[3] וראו למשל intel corporation, v. kourosh kenneth hamidi. 94 cal. app. 4th 325
[4] להבדיל מעניינים ותיקים יותר בהם ניתן להסתמך על ניסיון הפסיקה הזרה והותיקה הרבה יותר מזו שלנו
[5] סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981
[6] סעיף 4 לחוק
[7] סעיף 5 לחוק
[8] סעיף 1 לחוק
[9] אלא במקרים מיוחדים