היתקלות בסוחר רכב אגב ניסיון למכירת או רכישת רכב הינה תופעה נפוצה. ברוב המקרים לא יחסוך מעצמו הסוחר מאמצים כדי להסתיר את תחום עיסוקו ולהצטייר כמתעניין או מציע פרטי, כדי לא לעורר את חשדו של הרוכש/מוכר.

 רוכשי רכב רבים ניזוקו לאחר שרכשו רכב ממי שהציג עצמו כקרוב משפחתו של בעל הרכב, כאשר בדיעבד התברר להם כי הרכב הנרכש אינו במצב בו הוא התיימר להיות, וכי למוכר הרכב אין דבר עם בעל הרכב וכל עיסוקו הוא בסחר רכב. בחלק מהמקרים אף גילו הרוכשים כי הרכב ניזוק בצורה קשה הרבה יותר מזו עליה הצהיר בפניהם סוחר הרכב, או אף מזו שהתגלתה על-ידי מכון הבדיקה.

 בהקשר זה חשוב להזכיר מספר כללי אצבע: תמיד יש לרכוש את הרכב ישירות מבעל הרכב (גם אם המשוחח עמכם מנסה לשכנה אתכם שהוא נכה/בחו"ל/מחובר לדיאליזה או כל תירוץ מקורי אחר; לעולם לא לוותר על בדיקת הרכב במכון בדיקה מוסמך ולוודא שאתם - ואתם בלבד - בחרתם את מכון הבדיקה ולא כוונתם אליו, ישירות או בעקיפין על-ידי המוכר.

 באשר לבחירת מקום הבדיקה סרבו באדיבות לכל הצעה של המוכר לבדיקת הרכב במכון "מהימן" המוכר לו, במכון המספק "אחריות" או הסמוך מקום מגוריו, עיסוקו או למקום בו נפגשתם. בחרו במכון לפי שיקול דעתכם הבלעדי גם אם הנסיעה אליו דורשת זמן מה. כך תקטינו את הסיכון לקשר כלשהו בין המוכר לבין המכון (ומקרים כאלה הינם נפוצים).

 כדאי לזכור שסוחרי רכב פרטיים ירכשו במקרים רבים רכב לאחר תאונה וינסו להציגה כפחותה בחומרתה מזו שדווחה להם על-ידי המוכר. במקרים מסוימים לא ידווח לכם המוכר כלל אודות התאונה. באותו "פער" מידע גלום הרווח של הסוחר מהעסקה (ההפרש בין עלות רכישת הרכב על-ידו לתמורה שהוא מצפה לקבל מהרוכש).

 לכן, כדאי לדעת שגם לסוחרי רכב אחריות למצב הרכב שנמכר על-ידם (אם כי לעיתים תגלו קושי רב לאתר אותו לאחר שבוצעה העסקה).

 במקרה שהיה גילתה רוכשת רכב יד-שנייה, לאחר שרכשה את הרכב, כי מד המרחק (מד האוץ) של הרכב זויף וכי מספר הקילומטרים בו הופחת משמעותית כדי להעלות את ערכו. זאת בעקבות בירור שערכה במוסך המרכזי. הרוכשת טענה כי מיד כשהתגלה דבר הזיוף התקשרה התובעת לסוחר וזה ענה לה כי הוא סוחר מכוניות, זו עבודתו והפעם היא זו ש"אכלה אותה".

 עוד אמר לה, לטענתה, כי לא תוכל להוכיח שהוא זה שמכר לה את הרכב. בעקבות האירוע הגישה הרוכשת תביעה כנגד בעליו הרשום של הרכב, הסוחר ומכון הבדיקה לתשלום ההפרש בין התמורה ששילמה עבור הרכב לשוויו האמיתי.

 בעלת הרכב טענה כי מכרה את הרכב לסוחר וכי מאותה עת עברה האחריות לכתפיו. הסוחר הכחיש מכל וכל את העסקה או את היכרותו עם התובעת, אם כי נאלץ להודות כי התמורה שולמה בצ'ק לפקודתו וכי הוא שפדה אותו. מכון הבדיקה טען כי אין באפשרותו לקבוע זיוף או מרמה בעת ביצוע הבדיקה השגרתית בטרם הרכישה.

 בית-המשפט שוכנע כי אכן זויף מד המרחק ברכב, ואף קבע כי תופעה זו מהווה "מכת מדינה" וכי יש לעשות הכל על מנת למגר תופעה חמורה זו. בית-המשפט התייחס לחובה המוטלת על סוחר רכב על-פי חוק לנהל רישום של פרטים רלוונטיים הנוגעים לרכב הנמכר ולמכירה, ובכלל זה מספר הקילומטרים שעבר הרכב.

 בית-המשפט קבע, כי הסוחר ידע או היה עליו לדעת אודות מעשה הזיוף וכי הרוכשת רשאית להיפרע ממנו את מלוא נזקיה נשוא העסקה. באשר לבעלת הרכב קבע בית-המשפט כי היה עליה לוודא שהרכב נרשם על-שם הרוכש (סוחר הרכב) וכי התרשלה משלא עשתה כן. עם זאת, הוא לא ראה לנכון, בנסיבות העניין, להטיל עליה אחריות לנזק.  באשר למכון הבדיקה, נקבע כי אכן המכון אינו יכול לגלות בבדיקה סבירה ושגרתית את מעשה הזיוף ולפיכך דין התביעה כנגדו להדחות ללא צו להוצאות.

  בשוק הרכב בישראל קיים נוהג לפיו חלק מחברות השכרת הרכב מעבירות את האחריות למכירה לסוחרי רכב פרטיים אגב "עצימת עיניים" בכל הנוגע לשיטות פעולתם.  כאשר מדובר בכמויות גדולות של כלי-רכב מצב זה "נוח" מבחינת החברה ומגדיל כמובן את רווחי המכירה. לפיכך ספק אם לרוב עסקינן בצד תמים שחלקו בעניין מתמצה ב"רשלנות".