בעבר כבר אירעו מקרים בהם מי שקיבל צ'ק תקין, נתקל בטענה לפיה אין לאפשר פרעונו בשל גניבתו מבעליו המקוריים. קיימים גם מקרים בהם פנקס הצ'קים נגנב, וההמחאות הופצו לכל עבר לידם של נושים שדורשים עתה מהבעלים לפרוע אותם. מה אומר החוק במקרים כאלו? 

 ראשית, כדאי להגדיר כמה מונחים כללים. "שטר" הוא שטר חליפין לרבות "צ'ק"; "אוחז בשטר" הוא הנפרע או הנסב של שטר או שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז ("מוסר כתב זה"); "אוחז כשורה" הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו. 

 "אוחז כשורה" בשטר מוגן כמעט כלפי כל טענה כנגדו לזכאי לדרוש את פירעונו המלא של השטר. ההגנה הרחבה המוענקת על-פי החוק ל"אוחז כשורה" (לשם הגנה על אינטרס ההסתמכות שלו), הינה עד לגובה התמורה ששילם עבור השטר. כלומר: מי שקיבל צ'ק בהיותו "אוחז כשורה", זכאי לקבל עקרונית לפחות את הסכום ששילם תמורתו (או את שווי הטובין שנטל תמורתו), ועד לסכום זה מספק לו החוק הגנה רחבה ביותר.

 על-פי חוק, צ'ק הוא מסמך סחיר ומהווה סוג של "שטר חוב". הכוונה הכללית המשתמעת מן הצ'ק היא ליצור חיוב בר תוקף,  ועל הטוען כנגד כלל זה נטל הראיה להראות מדוע אין לקיים את החיוב. לפיכך, גם כאשר נגנב צ'ק או פנקס צ'קים, תיוחס משמעות רבה לקיומן או להיעדר קיומן של חתימות אותנטיות על הצ'קים הרלוונטיים.

 בעוד שקיומה של חתימה, ולו על צ'ק "ריק" שנגנב, יפורש לרוב ובצדק כמקים חיוב בר תוקף כלפי מי שהשיק נתגלגל אליו - הרי המקרה ההפוך ישלול את קיומה של אותה חבות.

 בספרות קיימת הבחנה בין שני סוגי שטרות חתומים שנגנבים. כאשר צ'ק נגנב כשהוא נושא את חתימת המושך, יש לבחון האם החתימה נחתמה כדי להתחייב בחוזה, או מטעם אחר (כגון לתת לאספן דוגמה של חתימתו). שטר שהחתימה על גביו לא נועדה להפוך אותו ל"מסמך סחיר", אלא לצורך אחר, ונגנב – ניתן לקבוע כי הוא כלל לא הוצא.

 לדעתי, ספק אם ראוי לנקוט בהבחנה מסוג זה מפאת אינטרס ההסתמכות של אותו "אוחז כשורה". לכתחילה נועדו הצ'קים לקיים יסוד של סחירות גבוהה ולהבטיח פירעון לאוחז בהם. במידה שמחזיק "אוחז כשורה" בצ'ק חתום על-ידי מי שרשאי לחתום עליו, נראה כי ידו של ה"אוחז כשורה" צריכה להיות על העליונה – כמעט בכל סיטואציה קיימת.

 בכל מקרה, אם השטר נחתם על מנת להפכו למסמך סחיר, והוא נגנב ללא שמולאו בו כל הפרטים, הרי שלגבי אוחז כשורה הוא תקף. 

 השופט זוסמן אף מסביר את ההגיון שבקביעה זו: "החוק החרות היטיב עם אוחז כשורה, מתוך השיקול שאם אדם כתב מסמך היכול להיות סחיר לאחר הוצאתו, מן הצדק שהוא יישא בנזק אם נגנב המסמך או אבד, שכן בידיו האפשרות לשמור אותו מכל משמר. מתוך שאיפתו לחלוקה צודקת של סיכון כזה, בא החוק החרות ומשתיק כלפי אוחז כשורה גם את הטענה שהשטר לא הוצא".

 השופט הוסיף וקבע, כי "אך משהלך החוק עד כדי כך, אין צידוק להרחיק לכת ממנו ולהכיר בזכותו של אוחז כשורה גם כאשר המסמך לא היה שלם בעת הגניבה. אם יזכה אוחז כשורה על יסוד מסמך כזה, מדוע לא יזכה גם על יסוד פיסת נייר עליה היתה חתימתו של אדם, שהיא עפה החוצה ונהפכה שלא ברשותו לשטר?"

 במקרה שכזה, אשר מצא דרכו לערכאות נידון מעמדו של ה"אוחז כשורה". נקבע כי אין חולק כי הצ'קים שלמים ותקינים לפי מראם. עוד נקבע כי הבנק הוכיח כי היה תם-לב. לכן, יש להכריע בשאלה האם הוכיח הבנק כי נתן ערך עבור הצ'קים.

 בית-המשפט ערך הבחנה בין האפשרות כי הצ'קים נמסרו לבנק לביטחון לבין האפשרות כי נמסרו לניכיון, וקבע כי אם האפשרות השנייה היא שהתרחשה - הרי שהבנק לא הוכיח כי שילם תמורתם, שכן הזיכוי של הצ'קים בחשבון היה זמני. לעניין זה כבר נקבע בעבר כי הזיכוי הזמני עשוי להיחשב כמתן ערך, אך ורק כאשר יש לו משמעות כספית.

 כך, נקבע כי כאשר הזיכוי אינו אלא פעולה של רישום בפנקס תוך ציפיה לקבל את הכסף בעתיד, כשהותנה שאותה שעה אין ללקוח זכות בסכום שבו זוכה, הבנק אינו אוחז בעד ערך. אולם, אם הבנק שומר על זכותו לשוב ולחייב את החשבון אם הצ'קים לא ייפרעו, אך עד למימוש הזכות הלקוח זוכה בקבלת הכסף והוא יכול להוציאו מחשבונו – הבנק ייחשב כמי שנתן ערך כנגד השטר .

 בעניין דומה, שבו דווקא היה החשבון ביתרת חובה בסכום העולה על סכום הצ'ק, נקבע כי הבנק נתן ערך תמורתו, נוכח זכות העיכוב שהיתה לו בהסכם. במקרה זה נקבע כי לבנק עומדת כ"אוחז כשורה" זכות לפירעון הצ'קים, בעוד בעניינינו כאמור נקבע כי אין זה המצב, כי הבנק אינו "אוחז כשורה" וכי בנסיבות המקרה לא יהא רשאי לגבות את הצ'קים.