רוב בתי-העסק מזוהים באמצעות שמם המסחרי, שמהווה נכס לכל דבר ועניין הצובר ערך ככל שגדל המוניטין המוקנה לבית-העסק הנושא אותו. כנכס ניתן אף למוכרו, ביחד או בנפרד מבית-העסק עצמו, ועל המוכר עצמו ייאסר החל ממועד המכירה לעשות שימוש בשם המסחרי שהיה מוקנה לו או בשם דומה אחר העלול להטעות את הציבור. פעולה כאמור עלולה להוות עוולת "גניבת עין", שתזכה את בעל השם המסחרי בזכות לעתור לצו מניעה כנגד המשך השימוש בשם או ולפיצויים.

 לשון החוק קובעת בקשר לעוולה זו, כי "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

 לפי החוק, לשם היווצרותה של עוולת "גניבת העין" נדרשים שני תנאים מצטברים: הראשון – מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע. השני – חשש סביר להטעיית הציבור, כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור, הם טובין או שירותים הקשורים לאלה של התובע.

 עוד נקבע, כי "יסודה המרכזי של עוולה זו הוא הפגיעה בזכות הקניינית של התובע ליהנות מפירות המוניטין שרכש לגבי המוצר. במשפט בגין גניבת עין, צריך התובע להוכיח, כי השם, הסימן או התאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקו או סחורותיו של התובע".

 סוגי שמות המסחר הם שיקבעו מהי ההגנה, אופיה והיקפה, שתסופק על-ידי החוק. בדוגמא מוכרת נרכש שמה של רשת המסעדות "אווזי" על-ידי קבוצת חברות. במקביל המוכר החליט לפתוח מסעדה חדשה בשם "אווזי הזהב". קבוצת החברות פנתה לערכאות בבקשה למנוע מהמוכר את המשך השימוש בשם "אווזי".

 בפסק-דינו קבע בית-המשפט, כי "על התובע להוכיח שהציבור משייך בתודעתו את שם העסק לעסקו שלו, ולכן שימוש באותו שם על ידי האחר, עלול להביא לכדי הטעיה. גם כאן יהיה על התובע להוכיח ייחודיות שיש בשם,  המשייכת עצמה לתובע בלבד".

 בעניינינו טען הנתבע כי המוניטין גלום בשם "יהודה אווזי" ולא בשם "אווזי", ולפיכך אין להעניק הגנה לזה האחרון. בית-המשפט סבר אחרת, בקובעו כי "התובעות הוכיחו, כי רשת המסעדות שברשותן ידועה בכינוי 'אווזי', וזאת בכל רחבי הארץ ולאו דווקא בכינוי 'יהודה אווזי'".

 עוד הוסיף וקבע בית-המשפט כי "גם השוואת השמות מבחינת הרושם הכללי של הצליל והעין, ולאור האופן בו מציג הנתבע את שם מסעדתו, ניתן להגיע למסקנה, כי שם המסעדה של הנתבע עלול להטעות או לגרום בלבול. משום מה בחר הנתבע להדגיש את המילה 'אווזי' ולהפריד אותה מהמילה 'הזהב', באופן שהשם שנקלט אצל הצרכן הפוטנציאלי, מבחינת הרושם הכללי, עלול לגרום להטעיה".

 בית המשפט פסק, כי "הצרכן הרגיל אינו משווה בין שני שמות העסקים, כשאלה עומדים האחד לצד השני כפי שהדבר נעשה בבית-המשפט. הצרכן מתבסס על זכרונו, ועל התבניות הקיימות בזכרונו, כאשר הוא משווה בין שם מסעדתו של הנתבע, במידה וזה נמצא מולו, לבין שמן של המסעדות שבבעלות התובעות, כפי שנתקל בהן בעבר. כשמדובר בעסקים מאותו סוג, אין לי ספק שהלקוח, הרואה את מסעדתו של הנתבע, עלול לחשוב כי לפניו מסעדה מתוך הרשת של התובעות, על המוניטין הכרוך בכך".

 בית-המשפט אף השווה בין עוולת "גניבת העין" והפרת "סימן מסחר" שהרי אלה דומות במהותן. בפועל יוצא מהאמור נעתר בית-המשפט לבקשת התובעות, קבוצת החברות, למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע שיאסור עליו שימוש בשם המסחרי חייב אותו בהוצאות משפט בסך של 40 אלף שקל בתוספת מע"מ, ואף התיר לתובעות להגיש תביעה עתידית נוספת לפיצוי כספי עבור הנזק שהוסב להן בשל מעשי הנתבע