במקרה שהיה[1] חויבה הוצאה לאור בתשלום פיצויים לקריקטוריסט שעבודותיו פורסמו על-ידה בכתב-עת שלא על דעתו.

באותו מקרה פורסמו שתי קריקטורות מעשה ידיו של התובע בשבועון. ההוצאה לאור לא קיבלה את רשותו של התובע לפרסמן וממילא לא שילמה לו כל תמלוגים.

התובע טען כי פרסום הקריקטורות ללא קבלת רשות מיוצרן, מהווה הפרת זכויות יוצרים[2]. כן טען התובע כי ההוצאה לאור אף פגעו בזכותו המוסרית כ"אביהן ומולידן" של אותן יצירות בכך שהסתירו וטשטשו במכוון את שמו וחתימתו עליהן. לטענתו, פנה להוצאה לאור לאחר הפרסום הראשון והתריע בפניה על הפרת זכויותיו, אולם לא זו בלבד שזו לא שהתה לדבריו, אלא אף הוסיפה "חטא על פשע" בפרסמם את הקריקטורה השניה.

ההוצאה לאור התגוננה בשתי טענות מרכזיות: האחת – כי הינה קשורה בהסכמים עם 14 כתבי-עת נוספים המקנים לה את הזכות לפרסם כל חומר או יצירה המופיעים באותם כתבי-עת תמורת תשלום. לדבריה, אף התובע מפרסם את יצירותיו באותם כתבי-עת ואשר על כן מכוח ההסכמים אשר בינה לבינם רשאית היא לפרסם את יצירות התובע מבלי לשלם לו בשנית ומבלי שתחשב כמפרה זכויות יוצרים. השניה – זכותו המוסרית של התובע לא הופרה כיוון ששמו וחתימתו מופיעים על היצירות במתכונת המקובלת ביצירות כגון אלו.

ההוצאה לאור הוסיפה וטענה כי בהתחשב בעוצמת ההפרה וזהות התובע, הרי שלא נגרם לו נזק כלשהו, ואם נגרם הרי הוא שולי ומזכה בפיצוי מינימלי בלבד. דא עקא, שההוצאה לאור הודתה כי לא עלה בידה לאתר את זהות כתב העת והגיליון הספציפי ממנו נלקחו הקריקטורות פרי יצירתו של התובע.

נקבע כי ההוצאה לאור לא המציאה כל אסמכתא או הסכם בינה לבין מו"ל כלשהו המתיר לה לעשות שימוש ביצירותיו של התובע והמאשר את הטענה לפיה כבר שולמו לתובע התגמולים המגיעים לו בגין הקריקטורות נשוא ההליך. לפיכך, הוסיף וקבע בית-המשפט כי ההוצאה לאור אכן הפרה את זכויות היוצרים של התובע.

באשר להפרת הזכות המוסרית קבע בית-המשפט כי שם התובע אכן הופיע על היצירות שפורסמו בכתב העת של ההוצאה לאור. אם כי הקורא הסביר, כך נקבע, צריך לאמץ את עיניו במקצת כדי להיוודע לשמו של היוצר, הרי זוהי צורת החתימה וגודלה בה בחר התובע בעצמו שכן קיימת זהות בין השם המתנוסס על היצירה המקורית לבין השם המופיע בפרסומים נשוא ההליך.

עוד נקבע כי ההסתמכות על הגנת תום-הלב אפשרית במקרה בו לנתבע לא הייתה ידיעה, אף לא יסוד סביר להניח, כי היצירה אותה הוא עומד לפרסם מוגנת תחת חוקי זכויות היוצרים, להבדיל מאי ידיעת זהותו של היוצר הספציפי. ככלל צריך מו"ל להניח כי קריקטורה אינה נוצרת מעצמה ואינה נחלת הכלל אלא מצויירת על-ידי יוצר כלשהו. בהליך זה התריע התובע בדבר זכויותיו לפני הפרסום השני ודי היה בכך כדי לגרום להוצאה לאור לפשפש ולבדוק טענה זו.

אף העובדה לפיה עד לאותו מועד לא נמצא כל מסמך באשר להרשאה שניתנה להוצאה לאור מלמדת, כך נקבע, על כי זו לא ייחסה חשיבות לטענתו של התובע. ההנחה לפיה לא בדקה ההוצאה לאור כלל את טענות התובע לגופו של עניין, אינה תלושה מן המציאות. לפיכך אין ההוצאה לאור יכולה להנות מהגנת תום הלב.

נקבע כי בבואו לפסוק את גובה הפיצוי, ייתן דעתו בית-המשפט לאומדן הנזק המשוער של התובע, אם בכלל, וכן לגובה התמלוגים הנהוגים בסוג זה של יצירה, אותם היה מקבל התובע, לו נתן הסכמתו לפרסום.  כן יש להתחשב בעצמת ההפרות, מספרן ומשכן.

במקרה שבפנינו נקבע כי המדובר בשני פרסומים מפרים שונים, כאשר כל פרסום הופיע פעם אחת בלבד וכן התחשב בית-המשפט בסכומי המינימום והמקסימום הקבועים בחוק כפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים ללא הוכחת נזק.

בשל האמור לעיל ראה בית-המשפט לחייב את ההוצאה לאור בפיצוי התובע בסך 10,000 ₪ עבור ההפרה הראשונה של זכויות היוצרים ובסך 20,000 ₪ בשל ההפרה השניה ובתוספת 5,000 ₪ הוצאות משפט.

מן הראוי הוא כי בתי-המשפט יחמירו במקרים מסוג זה בהם מופרות ברגל גסה זכויות יוצרים תוך התעלמות מ"הוריהן" של היצירות ועשיית מנהג בעלים בהם. נראה כי פסיקת בית-המשפט בהליך זה ראויה היא וכי לא היה מקום להסתפק, כבקשת ההוצאה לאור, בהשתת "פיצויים סימליים". מעבר למטרת ההרתעה הגלומה בפיצויים אלה והענקת פיצוי ראוי או "שכר ראוי" ליוצר נראה גם כי יש להורות על פיצוי ביחס הולם לרווחי מפר הזכויות כתוצאה מההפרה