בית-המשפט קבע כי המקרה מתאים לחלופה השניה דלעיל ואין להניח כי הצלם רכש זכות יוצרים בצילומים שביצע בעקבות ההסכם עם התובעים. משכך הדבר נקבע כי אין גם כל יסוד לטענה נוספת שבפי העיתון כאילו התובעים שילמו לצלם עם עריכת ההסכם עמו רק סכום קטן "על חשבון" ואת היתרה לא שלמו עד היום הזה. נקבע כי גם בהנחה שטענה זו נכונה עובדתית עדיין אין למצב דברים זה כל השלכה על שאלת הבעלות בזכות היוצרים. ייתכן ויש לצלם עילה לתביעת יתרת החוב אבל זכות תביעה זו אינה מקנה לו זכות יוצרים בתצלומים שנשכר לבצע, ובוודאי שאין היא מקנה לו זכות למוכרם לאחרים.  

בית-המשפט גם דחה טענה נוספת של העיתון לפיה היה עניין ציבורי בפרסומן של התמונות הנדונות. נקבע כי זכות הציבור לדעת נמנית עם זכויות היסוד. זכות היוצרים, שעל חשיבותה אין עוררין, מתנגשת לא אחת עם ענין הציבור לדעת, ובעצם ניתן לומר כי זכות היוצרים היתה לשמורה בתוך השטח העצום הבלתי מוגבל כמעט שבו יש לציבור ענין לדעת.

גסה של זכות היוצרים הגם שלציבור יש ענין רב שהספר יהיה נגיש במחיר זול.

במקרה שלפנינו ענין הציבור שדווקא יסתכל בצלומים הנדונים משקלו מזערי ואינו מצדיק פריצה לתוך זכות היוצרים של הפרט, מה עוד שיש להניח שהעיתון, אם היה מעונין במיוחד בצלומים אלה, יכול היה עם קצת יוזמה ומאמץ לרכוש את הזכות לפרסמם מהתובעים. עוד נקבע כי העיתון הוא אחד העיתונים היומיים הנפוצים במדינה. עיסוק זה ומימדיו מחייבים זהירות משנה שלא להיכשל בהפרת זכות היוצרים. המחזור הכספי הגדול ורווחיותו של העיסוק, עד כמה שניתן לשערם מתוך תפוצתו של העתון, הם נתונים שחייבים היו למנוע את החפזותו של העיתון מקניית התמונות בלי לבדוק תחלה את זכות הצלם למוכרן.

עוד נקבע כי קשה להמנע מהמחשבה שתמונות אלה נראו לעיתון כאחד הגורמים המרחיבים את תפוצתו ולכן גם את רווחיו. דברים אלה הם - בין השאר - שקולים חשובים בקביעת סכום הפיצויים שיש לפסוק לתובעים. לבסוף פסק בית-המשפט כי התובעים יזכו בשל כל האמור בפיצוי בסך 280,000 ₪ בתוספת 30,000 ₪ שכר טרחת עורכי-הדין. אז בכל זאת מסתבר כי גם תמונותיכם אינן רכוש הכלל וכי עדיין נתונה לכם הזכות להחליט מה ייעשה בהן וכמה ישולם עבור השימוש.