לעיתים אדם נותן מתנה יקרת ערך לקרוב משפחה או חבר אחר ומגלה כי טעה טעות מרה. החוק מאפשר לחזור מהתחייבות למתן מתנה אם המקבל "הפך את עורו" והתנהג בצורה מחפירה כלפי הנותן[1].

רבים מאיתנו כבר נתנו מתנות בחייהם והיכו על חטא לאחר מכן. במקרים רבים נתן אדם מתנה נכבדה ואף דירה או קרקע למי שהיה חברו הטוב ביותר או בן משפחתו הקרוב וגילה לאחר מכן כי טעה טעות מרה. לעיתים עלול מקבל המתנה "להפוך את עורו" לאחר שקיבל את שלו ולהתייחס באופן מחפיר למעניק המתנה. במקרים אחרים עלול נותן המתנה להקלע למצב כלכלי קשה ולהזקק חזרה למתנה שנתן מכל הכלל כי "אין אדם נדבן אלא אם שוחרר מחובות"? האם אכן שונא מתנות יחיה?

החוק קובע, כי מתנה אפשר שתהיה על תנאי ואפשר שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו[2]; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב[3]. התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב[4]. מי שהתחייב לתת מתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, זולת אם ויתר בכתב על זכותו זו[5].

כמו-כן, מאפשר כאמור החוק בכל עת לחזור מהתחייבות למתן המתנה אם היתה החזרה מוצדקת בשל התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בשל הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

בית-המשפט העליון קבע[6], כי קשת המקרים בהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, כל עוד לא הושלמה ההקנייה, היא רחבה מאד, בכפוף לעמידה בדרישות תום הלב.

אין הגבלת זמן

חזרה ממתנה מבטלת את התחייבות הנותן לא רק מכאן ולהבא אלא גם למפרע, כאילו לא נעשתה מעולם[7]. זכות החזרה אינה מוגבלת בזמן ובלבד שהמתנה לא הושלמה ומקבל המתנה לא שינה מצבו לרעה והיא אינה מחייבת הודעה בכתב. נותן המתנה פטור מפיצוי או מאכיפה שכן לא הפר חוזה אלא ניצל זכות שהדין היקנה לו. במצבים של התנהגות מחפירה של מקבל המתנה או הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן - מוקנית זכות חזרה לנותן המתנה ללא הגבלות, אפילו ויתר הנותן בכתב על זכותו לחזור בו ואפילו אם מקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמך על המתנה. וכך, עוצמת התחייבותו של נותן המתנה לתת אותה ולא לחזור בו ממנה, חלשה מזו של מתקשר בחוזה אחר, והוא הדין במשקל ציפיותיו של מקבל המתנה, וכבר נאמר כי משקל ההסתמכות על ההתחייבות לתת מתנה הוא "כמשקל נוצה" לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו.

עוד קבע בית-המשפט, כי התחייבות לתת מתנה לעולם איננה עסקית והינה הפיכה, בין אם היא ניתנת לבן משפחה ובין אם ניתנת לזר. התחייבות לא עסקית כלפי בן משפחה אין בה כדי לשנות לעניין התוקף שלה כל עוד לא בוטלה כדין ואין באלה כדי להשליך על דרך ביטולה. בעוד אשר החוק קובע את האופן בו תיעשה ההתחייבות (בכתב), ואת זכות המתחייב לחזור בו ממנה, לא קבע הוא את הדרך בה ינקוט המתחייב כדי לחזור בו מהתחייבותו. החזרה מן ההתחייבות היא פעולה משפטית חד צדדית. היא איננה דורשת הסכמת הצד האחר, אולם יש להודיע לו עליה.

שינוי מצב משמעותי

באחד המקרים, בו נטען להתנהגות מחפירה של הבן (מקבל המתנה) כלפי אביו (נותן המתנה), נקבע כי בכך שהשקיע סכום נכבד במבנים נשוא המתנה וביסס שם את מקור עבודתו ופרנסתו שינה הבן את מצבו לרעה (שינוי המצב הוא מהותי והתמשך בתקופה שקדמה למתן ההודעה על כך האב חוזר בו ממנה). באותו מקרה נקבע, כי אין להניח שהיה משקיע סכום כה נכבד אלמלא היה בטוח שקיבל את הנכס במתנה שלמה.

השקעה כזו היא בבחינת שינוי מצב משמעותי שהגורם לו הוא הענקת המתנה שהתחייבו להקנות לו. כמו-כן לא שוכנע בית-המשפט באותו מקרה כי קיים בסיס עובדתי לטענה של התנהגות מחפירה של הבן כלפי האב. חיכוכים שאולי היו פה ושם לא הגיעו לכדי התנהגות מחפירה. לעניין הענקת נכס מקרקעין קבעה הפסיקה כי "השלמת" הקניית המתנה נעשית עם רישומו. במקרה אחר נקבע, כי לאחר שמקבל המתנה (נכס מקרקעין) נשא במלוא המיסים של המקרקעין וטיפל בהפשרתם ושינוי הייעוד הרי שינה מצבו לרעה. מששבה בה מעניקת המתנה מרצונה ליתן המתנה מנע ממנה בית-המשפט לעשות כן.

התנהגות מחפירה

במקרה נוסף[8], נקבע כי התנהגותו המחפירה של מקבל המתנה באה לידי ביטוי כלפי נותנת המתנה, בהטעייתה המכוונת לגבי כוונותיו האמיתיות ביחס להמשך חיי נישואיו עם בתה ובכפיות הטובה שלו בעיקר כלפי הבת, במעשה הבגידה החמור והמשפיל, שביצע מאחורי גבה עם חברתה הטובה, ובהולכתה שולל על כוונתו לקיים את נישואיו, בו בזמן, שתכנן את גירושיו ואת נישואיו עם חברתה.

התנהגותו של התובע, כך נקבע, היתה התנהגות מחפירה בהתאם לכל אמות המידה הסבירות ובפרט לאלה שהותוו בפסיקה. במקרה אחר נקבע, כי אף החלפת נאצות עשויה להוות התנהגות מחפירה לעניין זה.

לעניין היקף תחולתו של סייג ה"התנהגות המחפירה" יפים דבריו של השופט טירקל שקבע[9] כי

"...יש לפרש את הביטוי 'התנהגות מחפירה' פרשנות רחבה המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה, שהמקבל נהג בו שלא כראוי... לחזור בו מהתחייבותו"

עוד הוסיף בית-המשפט וקבע באותו מקרה כי

"...המתנה היא מעשה חסד שכולו נתינה לשם נתינה, שאין עמו צפיה לתמורה והוא 'חסד של אמת'. בכך לא דייקתי. עם הנתינה קמה ציפייה מצידו של הנותן שהמקבל ינהג בנותן כראוי. לצפייה זו יש רק משמעות מוסרית, אלם כאשר המקבל נוהג שלא כראוי – 'התנהגות מחפירה', בלשון חוק המתנה – יש להתנהגותו, כפי שראינו, גם תוצאה משפטית"

לעניין דרישת הכתב שבהתחייבות ליתן מתנה, נקבע כי דרישת הכתב שבחוק המתנה היא מהותית. היא מבטיחה את רצינותה של ההבטחה הדרושה, במיוחד כאשר המתנה משקפת את כוונת הנותן להעשיר את המקבל ללא קבלת תמורה. הכתב מגן על נותן המתנה מפני החלטה ספונטנית ובלתי-שקולה. דרישת המסמך בכתב היא דרישה מהותית, כי היא

"עשויה להרשים את המתחייב ברצינות מעשהו ולהגן עליו מפני חפזון"[10]

בהתחייבות לתת מתנה דווקא דרושה ערובה פורמלית כזאת במיוחד, כי הרי המדובר בהתחייבות "חד-צדדית" הטעונה אותו ישוב-הדעת שהעלאת הדברים על הכתב מבטיחה אותו, פן ייכשל אדם באמירה בעלמא הנאמרת בפזיזות, על-פי איזה מניע החולף בן-רגע. לשיקולים אלה, שביסוד הדרישה לקיומו של כתב לצורך שכלול התחייבות לתת מתנה, מתווספים היתרונות הכלליים של דרישת הכתב, שעיקרם הרתעת אדם מלהתקשר בעיסקה חשובה בקלות-דעת, ושמירת תוכן העיסקה באופן מדויק, המקנה ביטחון ראייתי ומבטיחה כי הוכחתה לא תהיה מותנית בזכרונם של עדים.