חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע את מסגרות הזמן לפתיחתם של הליכי משפט אזרחיים והסדרים נוספים שלפיהם מחושבות תקופות ההתיישנות השונות. חוק ההתיישנות קובע את הכלל לפיו, פרק הזמן להגשת תביעה כספית, שאינה נוגעת למקרקעין, הינו שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה. ברם, קיימים חוקים ספציפיים הקובעים פרקי זמן שונים לעניין התיישנות הליכים הנוגעים למימוש זכויות עובדים במסגרת דיני העבודה, כפי שנביא להלן בקצרה:

1. חוק חופשה שנתית - קובע תקופת התיישנות של שלוש (3) שנים.

2. הבראה - תקופת ההתיישנות היא שבע (7) שנים, כל עוד מתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים. דמי הבראה שנתבעים לאחר סיום יחסי עובד - מעביד יינתנו רק עבור השנתיים שלפני ניתוק היחסים.

3. נסיעות - תקופת ההתיישנות היא שבע (7)שנים.

4. מחלה - התיישנות של שבע (7) שנים (ניתן לצבור רק 90 ימים).

5. פיצויי הלנת שכר - אם שולם השכר – שישים (60) יום מקבלת שכר העבודה. אולם, בית הדין רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של תשעים (90) יום. אם טרם שולם השכר - שנה (1) מהיום בו רואים את השכר כמולן. אם הלין המעביד את שכרו של עובד או חלקו שלוש פעמים בתקופה של שנה, יהא העובד רשאי להגיש אתתביעתו לפיצויי הלנה תוך שלוש (3) שנים.

6. שכר עבודה - התיישנות של שבע (7) שנים.

7. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים - בהתאם להוראות ההתיישנות החלות על פיצויי הלנת שכר, כמפורט לעיל.

8. פיצויי פיטורים - תקופת התיישנות של שבע (7) שנים.

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם. על הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד המתמחה בתחום הספציפי בטרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד והאחריות לכל תוצאה, ישירה או עקיפה, בשל הסתמכות על האמור, תחול על המשתמש בלבד