קיימים מקרים בהם רשומים מספר בעלים למקרקעין כאשר כל אחד מהם מחזיק בחלק בלתי מסויים במקרקעין (מצב זה קרוי "מושע").
כך למעשה מקום בו מחזיקים שניים במגרש בחלקים שווים ביניהם וכל אחד מהם רשום כבעלים של מחצית הזכויות במגרש, מצופה, על פני הדברים, כי בבוא העת בו יחפוץ מי מהבעלים בחלוקת המגרש בין בעליו, יחולק המגרש באופן שווה מחצית לכל אחד מהם.
ברם, לעיתים תבוצע החלוקה של המגרש בין הבעלים באופן שונה מיחס זכויותיהם הרשום במרשם המקרקעין- וזאת מתי?
מקרה מעניין שעסק בעניין זה נדון לאחרונה בבית משפט השלום בעכו (ת.א. 2707/05).
במרכזו של הסכסוך שהובא אל פתחו של בית המשפט עמדה חלקת אדמה מאדמות סכנין ששטחה 709 מ"ר, אשר היתה רשומה על שם התובע ואחיו (הנתבע), בחלקים שווים ביניהם.
התובע הגיש תביעה כנגד אחיו (וכנגד אחרים בנוגע לחלקות נוספות) בה עתר לפירוק השיתוף בחלקה כך שלכל אחד מן הבעלים בה (התובע והנתבע) תינתן מחצית הזכויות בחלקה בהתאם לרישום במרשם המקרקעין- היינו 354.5 מ"ר.
הנתבע טען מנגד, כי בין הצדדים היתה הסכמה ישנה על פיה יקבל הנתבע שטח בגודל 470 מ"ר במקום 354.5 מ"ר, היינו, שטח גדול מזה המגיע לו על פי הרישום בטאבו.
הנתבע ביסס את טענתו גם על תוכנית איחוד וחלוקה של החלקה עם חלקות נוספות שהוכנה בשנת 1994 על ידי מודד מוסמך ונועדה לאחד חלקים מתוך 3 חלקות לכדי חלקה חדשה, במטרה להכשיר בניה חדשה.
בטבלת הזכויות המופיעה בתוכנית האיחוד והחלוקה נרשמו שמותיהם של בעלי הזכויות בשלוש החלקות שאוחדו ונרשם חלקו של כל אחד מהם בחלקה החדשה שנוצרה. כל מבעלי הזכויות (לרבות התובע והנתבע) חתם על התוכנית בסמוך לרישום תת החלקה שיועדה לו.
ליד שמו של הנתבע נרשם שטח בגודל 470 מ"ר זאת למרות שעל פי נסח הטאבו היה רשום כבעלים של שטח בגודל 354.5  מ"ר בלבד.
לעומת זאת, לתובע הוקצה שטח בגודל 239 מ"ר, שטח קטן מזה המגיע לו על פי נסח הטאבו.
בכתב התביעה טען התובע, בין היתר, כי אין תוקף מחייב לתוכנית האיחוד והחלוקה והיא נועדה מלכתחילה אך ורק לצורך קבלת היתרי בנייה.
מנגד, טען הנתבע כי השטח "המוגדל" שהוקצה לו במסגרת תוכנית האיחוד והחלוקה משקף למעשה את ההסכמה בעל פה שהיתה בין הצדדים לפיה יקבל הנתבע שטח גדול יותר באותה חלקה מטעמים הנעוצים בחלוקת הירושה של אביהם המנוח.
לאחר בחינת טענות הצדדים (ובלא ניהול הליך הוכחות) מצא בית המשפט להעדיף את עמדת הנתבע על פני זו של התובע.
בית המשפט דחה את עמדתו של התובע ואת הפרשנות שייחס לתוכנית האיחוד והחלוקה וקבע, כי משהסכים התובע לקביעת השטחים כפי שנקבעו במסגרת תוכנית האיחוד והחלוקה ונתן הסכמתו וחתם על תוכנית זו, אזי מנוע הוא מלסגת מהסכמה זו כעת.
נקבע, כי חתימת התובע והנתבע על תוכנית האיחוד והחלוקה תוך סטייה מהותית מנסח הרישום ללא סיבה מוצדקת אחרת, מבססת את טענת הנתבע כי תוכנית זו מבטאת הסכמה בעל פה בינו לבין אחיו (התובע).
נקבע עוד, כי הצדדים פעלו בהתאם לאמור בתוכנית האיחוד והחלוקה, בכך שהתובע "ויתר" בהתנהגותו על השימוש בשטח העודף שקיבל הנתבע ואף בנה גדר הפרדה מאבן המפרידה בין חלקו במגרש לבין חלקו של אחיו הנתבע (הכל בהתאם לשטחים שנקבעו בתוכנית האיחוד והחלוקה).
משום כל אלה נקבע, כי תוכנית האיחוד והחלוקה שקיבלה תוקף מחייב מהועדה המקומית לתכנון ובנייה, מחייבת את הצדדים לגבי אופן פירוק החלקה ולא הרשום בנסח הטאבו.

המאמר פורסם ביום 3.8.08 בעיתון "גלובס".

הכותב, עו"ד דן הלפרט, הוא שותף במשרד עורכי דין מרום-הלפרט מרחוב מנחם בגין 12 רמת גן, המתמחה במקרקעין (03-6130081). הכותב חבר ועדת הקניין של לשכת עורכי הדין ומאמריו מתפרסמים בקביעות בעיתונים "גלובס" ו"הארץ".