הראיה והדין במשפט העברי
בין סוגי הראיות הקיימות ע"פ כללי המשפט הישראלי הם: ראיות נסיבתיות.
הראיה הנסיבתית. דבר המהווה, ראיה נסיבתית הדורשת הסקת מסקנה מהראיה, לצורך הוכחה.. קיימות ראיות נסיבתיות שונות כגון : חפציות , טביעת אצבעות, בדיקה רפואיות, התנהגות הנאשם כגון: בריחה ממשמורת, שקרים, שתיקה, ואולי גם קללות, איומים וכו'.
חזקות. חזקה שבדין וחזקה שבעובדה
חזקה שבעובדה היא ראיה נסיבתית כה חזקה שאין צורך להסיקה כל פעם מחדש - ע"פ 284/59 שם טוב נ' היועה"מ, פ"ד יד,683 685; ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229 290.
הפסיקה קבעה שעצם העובדה כגון החזקה "שאדם מתכוון לתוצאות מעשהו" העיון הוא שאין ניתוק בין ההתנהגות לבין התוצאה, שהאדם איננו עושה מעשה בחלל הריק אלא תמיד, בכוונתו להשיג דבר מסוים.חוץ מחסר כשרות משפטית. ע"פ המשפט העברי חרש, שוטה, וקטן [ חש"ו] פטורים מהדין.ראיות נסיבתיות שונות הקבילות במשפט האזרחי הישראלי פסולות מעיקר הדין במשפט העברי, שכן לצורך הרשעה בדין חייבים להעיד בדין לפחות 2 עדים כשרים ע"פ דין.
ע"פ המשפט הישראלי שתיקת הנאשם מהווה ראיה נסיבתית והודאת הנאשם מהווה " מלכת הראיות"
במשפט העברי [ הפלילי] אין בהתנהגות הנאשם כלום ואין בה בכדי להקיש מאום לגבי חיובו בדין. אין בשתיקת הנאשם כדי להפלילו, ואין בהודאת הנאשם כל ראיה במסגרת הדין הפלילי של המשפט העברי
עיין אנציקלופדיה תלמודית, כרך א (מהדורה שניה, ירושלים, תשל"ג), עמודות קפט-קצג; תקמח-תקנא; א' אנקר, self-incrimination in jewish law - a review-essay, דיני ישראל, ד (אונ' ת"א, תשל"ג), עמ' cvii-cxxiv. ע"פ המשפט העברי אם בא ראובן ואומר כי הוא ביצע עבירה מסוימת עליה יש לחייבו בדין, אין אפשרות ע"פ הדין לחייבו בדין, ק"ו אם ראובן שתק.
המשפט העברי גם לא הסתמך על החזקה שאדם מתכוון לתוצאות מעשהו, וענישה פלילית אפשרית רק לאחר "התראה" שאין עונשין אלא אם כן מזהירין.
[ עיין בענין זה את סקירתו המאלפת של ח' ש' חפץ, ראיות נסיבתיות במשפט העברי, חיבור לשם קבלת דוקטור במשפטים, הוגש לסינט האונ' העברית ניסן תשל"ד (בהדרכת פרופ' מנחם אלון), עמ' 1-9. בעמודים הנ"ל מביא חפץ גם את השיטות השונות במחקר המודרני לגבי החוק המקראי. תקציר מהדברים פורסמו במאמרו "מקומן של ראיות נסיבתיות במשפט העברי" משפטים א (תשכ"ח - 1968) 67 בעמ' 67-70.]
פועל יוצא הוא כי המשפט העברי מעיקר הדין איננו מכיר בשום סוג של ראיה נסיבתית.
האמנם כך פני הדברים ?
ע"פ הזוה"ק פ' שופטים יא' יב' . נא' " לא יקום עד אחד באיש לכל עוון וכו' על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" פקודה דא, ציווי זה להעיד עדות בבית הדין, דלא יפסיד חברייא ממונא בגיניה, שחברו לא יפסיד ממונו בגללו אי אית ליה עדות בהדיה. אם יש בידו להעיד ולית סהדותא פחות מתרין, ואין בהעדה פחות משניים הה"ד זה הפרוש על פי שניים עדים וכו' יקום דבר, לא יקום על פי עד אחד. ובג"ד ומכוח פרוש זה אוקומוה מארי מתניתין, העמידו/ הסבירו/פירשו בעלי המשנה.
מי מעיד על האדם? קירות ביתו." ולא עוד אלא " אנשי ביתו מעידין עליו" מאי מהם קירות ביתו ? אינון אלו : קירות ליבו. המילה ביתו כוונת הכתוב ל- ליבו של האדם.
שנא' ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ואוקמוה רבן, העמידו/ הסבירו רבותינו מלמד שהתפלל חזקיהו " מקירות ביתו".
יב'. נא' "אנשי ביתו" אינון אלו רמ"ח אבריו [ גוף האדם מכונה ביתו ]
לפי האמור לעיל, הזוהר הקדוש קובע כי גוף האדם הוא ביתו ושני העדים הם
א. קירות ליבו": מהלב נובעים התחושות והרגשות כך שלגבי חזקה שבדין וחזקה שבעובדה, צודקת הפסיקה לפי המשפט הישראלי אשר קבעה שעצם העובדה כגון החזקה: שאדם מתכוון לתוצאות מעשהו- זו היא כוונת הלב.
ב. " אנשי ביתו" אלו אברי האדם כגון : ידיים , רגליים וכו' יש ללמוד מדרך התנהגות אבריו של עובר העבירה לגבי אשמתו, כגון בריחה הנעשית ברגליו של האדם מעידה על התנהגות , כראיה נסיבתית.
מכאן עולה כי ע"פ הסוד כן קיימות ראיות נסיבתיות שונות כגון : חפציות , טביעת אצבעות, בדיקה רפואיות, התנהגות הנאשם כגון: בריחה ממשמורת, שקרים, שתיקה, קללות, איומים .
פועל יוצא הוא כי ראיות נסיבתיות שונות הקבילות במשפט הישראלי בניגוד לדעה הרווחת לדעת מומחי המשפט העברי , אינן פסולות מעיקר הדין במשפט העברי כלפי זכר בלבד והדין פוסל ראיות נסיבתיות אלה כלפי נקבה.