סלחנות מול יד קשה

1983-2008© חיים קליר ושות' http://www.kalir.co.il

היחסים בין חברות הביטוח למבוטחים בארצנו, הולכים ומתעצבים בתבנית היחסים שנוצרו בתקופת הצאר הרוסי, בין בני האצולה, בעלי האחוזות, לבין המוז'יקים, נתיניהם חסרי הזכויות.

בעלי האחוזות הציבו מכשולים אכזריים בפני קיומם בכבוד של נתיניהם. כאשר אלה האחרונים ניסו לעקוף את המכשולים, הם נענשו באכזריות, בשלילת זכויות טוטאלית.

לעומת זאת, כאשר בני האצולה התעללו, הרגו, אנסו והביאו את המוז'יקים לכדי ייאוש, הם יצאו בלא פגע. הכול בחסות החוק.

כך למרבה הצער גם אצלנו.

המבוטחים רוכשים ביטוח ומשלמים עליו במיטב כספם, כדי שאם תאבד פרנסתם יוכלו להמשיך ולהתקיים בכבוד. אך בעת צרה, חברות הביטוח מציבות בפני הנפגעים כל כך הרבה מכשלות: טענות סרק, הטעיות, ניצול ציני של ייאוש ומצב כלכלי קשה ועוד הרשימה ארוכה.

על כל אלה, חברות הביטוח לא נענשות. הן יוצאות לכל היותר, וגם זאת רק במקרים נדירים, ב"ריבית מיוחדת" מגוחכת.

לעומת זאת, אם מי מהנפגעים מתפתה בחולשתו, שלא לומר בטמטומו, לשקר, כדי למנוע התדיינות בטענה לא רלבנטית, שמשך הדיון בה עלול למוטט אותו, הוא נענש עד כדי שלילה טוטאלית של זכויותיו.

ומעשה שהיה כך היה:

באחד הערבים נגנבה משאיתו של יהודה אוחיון מחצר ביתו. אוחיון דיווח מייד על הגניבה למשטרת ישראל ולאיתוראן. המשאית לא אותרה.

המשאית שימשה את אוחיון לפרנסתו.

בדיוק למצב כזה, בו המשאית תיגנב והוא יהיה זקוק במהירות למשאית אחרת לפרנסתו, רכש אוחיון ביטוח מקיף בחברת הביטוח הראל.

אוחיון פנה להראל וביקש את תשלום תגמולי הביטוח. הראל חקרה ומצאה כי האיתוראן לא פעל בעת הגניבה וכי אחד משני מפתחות המשאית, שנמסרו לה, לא היה מקורי, אלא שוכפל לאחר הגניבה.

בשלב זה תוך ניצול המצוקה אליה נקלע אוחיון, הציעה הראל כי יסתפק רק במחצית מתגמולי הביטוח.

אוחיון סירב והמחלוקת התגלגלה לשולחנה של השופטת שירלי רנר, מבית משפט השלום בירושלים.

המפתח המשוכפל והעובדה שהאיתוראן לא פעל, טענה הראל, מעוררים חשד כי הגניבה בוימה על ידי אוחיון.

אין בסיס לחשד שכזה, השיבה השופטת רנר. שהרי הוכח כי אוחיון שכפל את המפתחות רק לאחר הגניבה. אילו ביים את הגניבה, היה דואג לשכפל את המפתחות מבעוד מועד, טרם הגניבה.

סביר יותר להניח, ממשיכה השופטת בניתוח שלה, כי אוחיון שכח את המפתח הרזרבי במשאית והגנבים ניצלו עובדה זו, פרצו לרכב ונטרלו את האיתוראן באמצעות המפתח הרזרבי.

השופטת פוסלת את האפשרות כי האיתוראן לא התריע על הגניבה משום שלא היה תקין. חמישה ימים קודם לגניבה התקבלה בחברת איתוראן התראת שווא מהרכב. "נתון זה מלמד על תקינות המערכת", קובעת השופטת.

על בסיס כל אלה, הגיעה השופטת רנר למסקנה כי אוחיון השאיר ברכב שנגנב את המפתח הרזרבי וכי ככל הנראה האיתוראן נוטרל, לאחר הפריצה למשאית, באמצעות המפתח הרזרבי.

מי שמשאיר את המפתח הרזרבי ברכב, טען אוחיון, לא מפסיד את תגמולי הביטוח. הרי אין שום הוראה בפוליסה האוסרת לשכוח מפתח רזרבי בתוך רכב.

נכון, משיבה לו השופטת. אולם אני מענישה אותך ושוללת ממך את כל תגמולי הביטוח. לא היית צריך להסתיר מחברת הביטוח את העובדה שהמפתח הרזרבי נשאר במשאית. לא היית צריך לשכפל את המפתח. אמנם עשית זאת כדי למנוע דיון בטענה שהיה אשם תורם מצידך, אבל שיקרת ומבחינתי אתה רמאי ואינך זכאי לדבר. ראוי שהציבור ידע כי לרמות חברת ביטוח, "גם מקום שלא קיים קשר סיבתי בין המרמה לבין תשלום תגמולי הביטוח", זה דבר לא משתלם.

כך פירשה השופטת את סעיף 25 בחוק חוזה הביטוח ודחתה כליל את תביעתו של אוחיון, תוך חיובו בהוצאות משפט נכבדות.

בשולי הדברים אנו מבקשים להביע את דעתנו כי פרשנות כל כך קיצונית של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח היה לה מקום, לו סעיף 25 היה יוצר מאזן אימה ומטיל על חברות הביטוח את אותה הסנקציה שהחוק מטיל על המבוטחים.

כך, כשם שהשופטת שללה מאוחיון את הבסיס לפרנסתו משום ששיקר, היה עליה לשלול במקביל את הרווח השנתי של חברת הראל כאשר הגיעה למסקנה כי הראל הטיחה במבוטחה אוחיון חשד שווא של ביום הגניבה.

זה נהדר שתחום הביטוח יהיה נקי משקרים ומניסיונות הטעיה. אבל הסלחנות כלפי חברות הביטוח והיד הקשה כלפי המבוטחים, יוצרת חוסר איזון משווע ומעוררת רגשות קשים.

                                                  חיים קליר,עו"ד

מסמך מספר 689